אני עוד ילדונת קטנה ותמימה שמאמינה שילדים עושים באהבה או שלא עושים בכלל...

 אני מבינה שאני יכולה להגיע אוטוטו למצב של שאיבת ביציות, שלב שאני אמנם קראתי עליו והבנתי אותו, פחות או יותר,
אבל רגע.. מהיום למחר? הפרופסור אומר שבגלל שיש לי גם את הפוליציזם ההיסטרי(שחלות פולצסטיות), גם את תגובת היתר וגם החצוצרות סתומות
 לא צריכה להיות בעיה לקבל את האישורים.

 את כל הפרוצדורות הדרושות של חתימות על טפסים שאני לא מבינה ממש מה כתוב בהם אני כבר עושה, ליתר ביטחון.
אבל למחרת הוא מודיע שאין אישור מהועדה (חבורה של אנשים שיושבת ומחליטה למי יהיו ילדים ולמי לא חוצפה..). פוס. עצור משחק.
אני מבינה שכנראה נצתרך לעשות זאת באופן פרטי ולשלם הון תועפות אבל מה זה לעומת הידיעה שבקרוב אחבוק את הילד שלי
בזרועותיי...

זהו, אז החלטתי לקחת עוד נשימה, ללמוד קצת את הנושא ו, כמו שאומרים אצלנו, הלא פוריות, בעגה - "לעלות כיתה".

אני עוברת לפורום שבו יש בנות יותר מנוסות, שאיתן אוכל להתייעץ, קוראת באתרים של מכוני IVF
(לעולם לא אזכור מה אומרות האותיות האלה - IVF, IUI... אני רק יודעת שיש שם הרבה "איי" = כאב, בעיקר כאב נפשי כזה, של אחת "פגומה"...),

 ולקינוח - רואה באינטרנט את הסדרה בת 3 הפרקים - "המבחנה", כדי להיכנס עם בחורה אחרת אל תוך חדר הניתוח בזמן השאיבה ולהבין אחת
ולתמיד מה בדיוק קורה שם. זה אולי יישמע מצחיק, אבל אני הכי פוחדת מההרדמה,
 כי מה אם לא אתעורר? מי שיודע ושומע צוחק עליי,

אבל זו אני, והפחד שלי, אותו פחד שיעלה כאן גם בהקשרים אחרים, ממש אוטוטו.
אז... מתחילים טיפול חדש, והפעם - מאוד בזהירות.
מינונים נמוכים, כדי לא להגיע שוב לתגובת יתר.
לאט לאט מתקדמים אל היעד. הרבה זקיקים גדלים להם, והרירית מתעבה מצוין יחד איתם.

 מגיע רגע שבו הרופא צריך להכריע אם לתת לך אוביטרל, שעדיף מבחינת העוברים, אבל ממש לא עדיף במקרה של חשש מגירוי יתר,
או דקפפטיל, שמונע את הסכנה מהגירוי. הכול תלוי בבדיקת ה-E2 הבאה.
וה-E2 שלך, כמו תמיד, גבוה מדי. אבל בכול זאת יאלה מזריקים אוביטרל. (איזה כיף לבטן שלי),

אז אני צריכה להזריק גם גונאל F - לזקיקים, גם צטרוטייד, כדי למנוע ביוץ, וגם דקפפטיל, כדי למנוע גירוי יתר אבל להבטיח את הבשלת הביציות.
 סמטוחה שלמה.
הבטן שלי כבר נראית כמו מסננת נפוחה ביום רע במיוחד. אבל - אני זוכרת - הכול למען המטרה...

כל הזריקות צריכות להיעשות פחות או יותר באותה שעה. תמיד עשיתי בערב. והנה, מגיע יום שבו יש לי איזה אירוע משפחתי,
שאני חייבת להיות בו, אבל מה עושים? איך תזריק? האימא המתוקה שלי מתנדבת לעזור.  אז לפני האירוע נפגשנו אצל אימא ואבא בבית ואני יושבת
לי בסלון מנסה להבין מכול הערכה איך ומה לערבב, עד עכשיו הזרקתי במין סוג של עט מיוחדת שהכול בה היה מוכן אבל הפעם זה ממש מזרק
עם בקבוקון קטן לעירבוב שיהיה מעניין, בנוסף ישנם שני מחטים אחת לשאיבה של החומר מהבקבוקון ואחת להזרקה נחמד לא?
אני מתחילה לחבר את החלקים דוקרת את הבקבוקון ואוף נשפך הכול.. מה אני יעשה אני צריכה להזריק ואין לי עוד ערכה אצל ההורים רק בבית
אז אני מרימה טלפון לחצי החמוד שמיד נחלץ לעזרתי ואמר אני יביא לך עוד ערכה לאולם ..

.  אז אנחנו יושבות אני ואימא כמו ג`אנקיז בשירותים, מצד אחד אימא מחזיקה את הדלת כי בכול זאת זה לא מראה מלבב להכנס לשירותים
ולראות משהי מזריקה לעצמה (ישר עולה בראש סיטואציה לא טובה) ומזריקים. חשוב לציין שדברים  כאלה רק בנות לא פוריות יכולות לעבור...

והמחט לא נכנסת אז דקרתי שוב  בקושי רב את הבטן וזה כואב אבל...

וכך חולפים הימים, הכול מתקדם בסדר, והנה מגיע יום השאיבה.

אנחנו  מגיעים לבית החולים בצוות מלא אני החצי ואימא, בודקים לי חום ולחץ דם כדי לוודא שלא תתעלף מהתרגשות,
נותנים לי את החלוק המצחיק הזה, שאני תמיד לובשת הפוך, ואת הכובע העוד יותר מצחיק - כובע אמבטיה מבד..

 מי שמע על המצאה כזאת? והכי גדול - הגרבליים - שזה שילוב של גרביים ונעליים מבד, ועם כל התחפושת הזאת שולחים אותי לתוך חדר הניתוח.

 שם צוות של מיליון רופאיות, (שזה שילוב של רופאות ואחיות), מסבירים לי מה הולך לקרות, 
אני שוכבת על מיטה ושוב התנוחה האהובה עלי עם הרגליים
למעלה ואז שמים לי מסכת חמצן, אחות אחת קושרת את הרגליים ואחרת את הידיים,
אח אחד מזריק חומר כולשהוא לוריד החמוד שלי וכאילו נחמד,
 ואומרים לי שעוד מעט אני ארדם.. כנראה שהם צודקים, כי אחרי חצי שעה בערך אני מתעוררת , וזהו.
אני אחרי... והבכי לא מחזיק יותר ומתפרץ
ממש מתפרץ והחצי ואימא חושבים שמשהוא לא בסדר אבל הכול בסדר. .

וואלה, אני אחרי זה. כל כך פחדתי ופתאום אני מוצאת את עצמי ערה ומחייכת,
כשהחצי מלטף לי את השיער ומחייך חיוך של השתתפות.
 ממש כמו ב"מבחנה". אני מרגישה גיבורה לרגע, 15 דקות של תהילה, ושואלת את השאלה הצפויה ביותר "כמה"?.
לקולי מתגנב חשש.
מה אם לא היה מה לשאוב? מה אם היה אבל לא מספיק? כל השאלות האלה מספיקות לעבור לי בראש,
לפני שאני שומעת את התשובה: נשאבו 29. וואו. וואחד פריון היה לך, חבל רק שזה לא בא טבעי..

טוב, ומה הלאה? עכשיו את צריכה לשכב אצלנו בביה"ח איזה שעה, שנראה שאת בסדר - אוכלת, שותה ובהכרה,
ואז אני הולכת לשירותים (צריך, אחרי כל כך הרבה זמן ולחץ...) ו-הולכת הביתה. "מחר תתקשרי לשמוע כמה ביציות הופרו".
"אם בכלל" - אני אומרת לעצמי, אבל לא משתפת במחשבות הפסימיות שלי אף אחד הפעם.
רק החצי שכבר מכיר אותי יודע שהן עוברות לי בראש.
יאללה. הולכים לחגוג קצת - קונים גבינות שמנות לערב, הרי מאז תחילת הטיפולים לא עשינו ערב שקט לשנינו תמיד זה למען הביוץ,
  זהו, מחר היא אומרת האחות תדעו מה נהיה, אם הזרע והביצית שלכם בכלל אוהבים אחד את השני. הרי גם על מקרים כאלה כבר שמעתם...

26

הפרוצדורה פשוטה - מכניסים את "ברווז הגומי" (ספקולום) ודרכו מזריקים את הזרע ישירות לחלל הרחם. "יש לך מעבר חלק", הרופא המעודד,
 ואני והחצי בטוחים שזהו, נגמר. הכול הרי היה כל כך נכון ומתאים ומוכן.. ואז הרופא אומר לשכב עוד 10 דקות, ויוצא מהחדר.

10 דקות חולפות להן במהירה (ככה זה כשחוגגים את סיום התהליך) ו-זהו. עוד דבר מאחורינו.

עכשיו מתחיל העינוי הסיני האמיתי שאני כול כך אוהבת - 14 יום עד לבדיקת הבטא... (או הדימום, שיבטל כל צורך לעשות את הבדיקה...).

אז זרענו בדמעה, וקיוונו לקצור בשמחה. הימים האלה עוברים כמו מסטיק ששמו בו יותר מדי גומי.
עוד יום.. ועוד יום... אני מנסה לחפש סימנים - ונאדה.

מנסה להתרכז בעבודה - ולא ממש מצליחה. כל הזמן מחפשת לדעת מה אני אמורה להרגיש.

לוחצת על החזה,
מפשפשת בבטן,
מכריחה את עצמי להרגיש שהחזה גדל ושיש איזה כאב בלתי מוסבר באזור של הרחם, איפה שהוא לא נמצא.

הימים עוברים בעצלתיים, והרי כל הנתונים היו מזהירים - רירית שעלתה יפה למרות האיקקלומין
(למתחילות: איקקלומין ורירית עבה הרבה פעמים לא הולכים ביחד.
לפעמים נותנים תמיכה לרירית כשמטפלים באיקקולומין, או, שאם רואים שזה לא עוזר - עוברים לזריקות),

זרע שהושבח יפה, לפי מה שאומרים הרופאים (וכאן נשאלת שאלת השאלות: להאמין להם? ) ואופטימיות זהירה, בעיקר של החצי.
ואני? אני הרי לא נזקקת לכלום, והיה זקיק יפה והכול.. אז.. למה לא בעצם?

 אז זהו. שלא.

אני לא צריכה אפילו לעשות בטא.
הדימום מגיע ואומר את זה בזרימה קולחת. לא צריך מילים,

לא צריך מספרים כתובים בשחור על גבי לבן או בכחול על גבי עמוד התוצאות באתר האינטרנט. זהו.

כישלון ראשון של טיפול שני. אין דבר, הרי לרוב האנשים זה לא מצליח בפעם הראשונה, נכון?
<אז למה הדמעות האלה, לעזאזל? זה הרי לא שאני.. לא כמו כולם...>

זהו. עכשיו כבר היה ברור לי, ולחצי, שזה לא הולך להיות כל כך פשוט.

 סיימנו טיפול אחד בכישלון, וקדימה - אפ אפ.. מהר-מהר, אל הכישלון השני: אז הרופא הגדיל את המינון של האיקקלומין, מכדור אחד ביום לשניים.
זה חייב לעבוד, נכון?
אם כדור אחד גייס לי זקיק כזה יפה וחמוד וגדול, תארו לעצמכם מה יעשו שני כדורים ביום.. לא אחד, שניים!

אז אני לוקחת שניים, ותופחת (פי) שלושה, אבל מה לא עושים בשביל המטרה המקודשה? ואני הולכת למעקב זקיקים, כל יומיים, כמו ילדה טובה,
ונדקרת בוריד האחד המסכן שיש לי, למרות שהוא כבר מאיים להתפוצץ, ולא אכפת לי מכלום, אני לא מרגישה את זה אפילו, כי הנה,
זה או-טו-טו קורה... ואז אני מגיעה למעקב זקיקים - וכלום לא קורה.. התוצאה אותה תוצאה: מיליון זקיקים בשחלה ימין, מיליון ואחד בשחלה שמאל,
 ואף אחד, אפילו לא אחד מהם, מתעתד לבייץ בזמן הקרוב, וכנראה שגם לא בעוד דור וחצי.

עוד כמה ימים של מעקב מספיקים לרופא ולי כדי להבין, שאין השפעה. משהו שם לא עובד. הפקודות למוח לא עוברות,
יש קצר בין כל המערכות. שקע ותקע - שלא מתחברים. הלאה. מה עכשיו? אה. עכשיו עוברים ל...זריקות! 

זהו. אז הוחלט לעבור לזריקות.. זריקה ישירה של ההורמונים שאמורים לגרות את השחלות להגדיל את הזקיקים.
צריך להיות מאוד זהירים עם המינונים של הזריקות האלה, כי אפשר להגיע לתגובת יתר - ממש כמעט התפוצצות של השחלה,
שיכולה להביא להצטברות של כמות אדירה של נוזלים בבטן, עד כדי אשפוז, ניתוח ושלא נדע מצרות.. אויי לאן הגענו אלוהים.. כבר התבלבלתי..

בקיצור- מתחילים בנמוך - 4 ימים של 75 יחידות. לא סופרת את הזריקות בכלל. לא מדגדג. המטרה מקדשת, עדיין.

אחרי 4 ימים בודקים - הופה.. יש עלייה גדולה מדי ומהירה מדי בהורמון הזה, אסטרוגן, שיכול לגרום לגירוי היתר הזה. אז מורידים מינון.
ו-יפה. הכול צונח. י. אז אין גירוי יתר,  האסטרוגן (או בכינויו המוכר יותר בעגת הלא פוריות - E2), בתגובה, רוצה להראות שהוא חי ונושם,
אז הוא בועט.
 תופס את מקומו של זה שאמור לבעוט בי בבטן עוד 8.5 חודשים. הוא קופץ לרמות היסטריות, והרופא שלי נבהל.

רוצה להפסיק את הטיפול.
הבריאות שלי יותר חשובה לו מלגרום לי להרות. אולי בצדק. אחרת אולי לא יהיה למי לגרום להיכנס להיריון. .
אני לא רוצה לוותר, ומגיעה אליו עם רעיון מהפכי - אולי נעשה צילום רחם????
והרופא מהנהד בראש ומוציא הפניה ויאלה לצילום.

קבעתי טור להיות ראשונה המליצו לי לקחת כדור נגד כאבים שיעזור( ואני בראש כדור נגד כאבים? למה זה כואב?),

מגיעים כמו ילדים טובים אני והחצי ואימא משתתפת גם ותומכת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם,

אני נכנסת לחדר ויש שם מיטה קשה ומלא אורות ומכונות לא מובנות ואני ..שוב מתפשטת .... ושוכבת לי ככה ("בנוח" )עם הרגלים פתוחות,
והנה זה מגיע כאילו משום מקום הרופא מכניס שם את הברווז ופותח כמו שמרימים אוטו על ג'ק,
לשם מוזרק חומר סגול כזה כמו יוד והאחות מצלמת ב א.ס מהבטן

והכול זורם שם לפחות ממה שהבנתי ואז הרופא מנסה לבדוק את החצוצרה שלי מצד ימין ואני מתפטלת מכאבים ולא מבינה מה...
ומצד שמאל אותו דבר ואז זה נגמר עבר רק 3 דק' של כאבי נצח וזה נגמר..
הרופא מביט אלי ואני אליו והוא אומר שהחצוצרות שלי סתומות..

אוקיי אני מבינה שזה לא משהוא טוב בדרך כלל סתום זה לא טוב, בלי הרבה הסברים יש לי שני אופציות או הפרייה חוץ גופית או ניתוח...!!!!
אז ניתוח זה מסובך וזה עלול לחזור ולהסתם שוב, גם רק עוד חצי שנה טור וחצי שנה אחרי אסור לנסות להכנס להריון וזה לא בשבילי אני הרי רוצה עכשיו..
 אז "אולי נלך לשאיבה?" אני לא מאמינה שאני שומעת את עצמי אומרת את זה.

26

(וסוף סוף את מבינה שדימום יכול להיות גם בלי ביוץ.)

 רק עכשיו הפאזל הזה מתחיל לקרום עור וגידמת,
ובמקום להבהיר את הענן שעמד מעל ראשי - להפוך אותו לשחור משחור שמוריד גשם כל הזמן,
 בלי הפוגה).
אחרי 5 ימים תפסיקי לקחת את הכדורים, ואחרי עוד כמה ימים את אמורה לקבל. מרגע שתקבלי,
תספרי עוד 5 ימים ואז תתחילי לקחת את ה..איך קראת לו? קוקי?"

 "עד כאן הכול ברור?"
אני מסתכלת על החצי במבט מתוסכל וחסר אונים. הוא מושיע אותי שוב גם כאן ואומר שכן. "ואחר כך מה?", הוא מוסיף.

"אה, אחר כך את מתחילה במעקב זקיקים..." מעקב זקיקים. עוד מושג שעד עכשיו רק היה כתוב בפורומים, בכל מיני צורות, ורסיות וגדלים.

 ברוכה הבאה למועדון הזקוקות למעקב זקיקים...
 אפשר לקרוא לו פשוט "מועדון הזקיקות". אני כל כך זקוקה לזקיק...

ואז את תקבלי זריקה מיוחדת (זריקה. עוד אינפורמציה שידעת רק בוירטואליה) שאמורה לגרום לזקיק החמוד לבייץ.
הזרע של החצי שלך יעבור השבחה, שזה אומר שיעשו אותו יותר טוב (תודה על הפרשנות, אדון אבן שושן),

ואז יוזרק אלייך לחלל הרחם עם צינורית דקה, ונקווה שהוא יתפוס שם את הזקיק החמוד ויפרה את הביצית,

ויחד תחיו שלושתכם באושר ובאושר. הכול ברור?".
 את קמה ללכת, המבט עדיין מושפל, והעיניים עדיין עיניי עגל.

הכול קול המומחה והידיים לא מפסיקות לרעוד. זהו, עכשיו אתם דפוקים באופן הכי רשמי שרק אפשר.
עוד מישהו רוצה להגיד משהו?...
זהו, אז היום החמישי למחזור הגיע לו בעצלתיים,
והתחלתי לקחת את הקוקי (איקקלומין), שהפך לדבר הכי יקר לי עלי אדמות.

הרי בו תלויות התקוות - הוא-הוא אמור לגרום לגוף הדפוק שלי לעבוד, סוף סוף..
ואז, מתחילים גם החששות.

ואולי זה לא יעבוד על הגוף שלי?
 אולי בלוטת (מ)יותרת המוח שלי לא תרצה להגיב ולא תפריש את ההורמון שאמור "להבשיל" לי את הזקיק לו אני
 זקוקה? מה יקרה?
אז עובר עוד יום.. ועוד יום, ואחרי 5 כאלה, שנראים כמו נצח, אנחנו עושים אולטרסאונד
(מעתה והלאה ייכתב א.ס. כי אין לי ראש למילים ארוכות, ואולטרסאונד היא מן מילה ארוכה שכזאת).
כן, כן, אתם עושים הוא אומר הרופא..
מעכשיו החצי ואני אחד , באש ובמים, עד הנצח.

אז ה-א.ס. הראשון לא ממש מעודד.
 זקיק בגודל של משהו כמו 12 מ"מ  ואני צריכה לבוא שוב עוד יומיים, גם לבדיקות דם, כמובן.

אני מתחילה להבין שזה שאני סולדת מבדיקות דם כמו ממפלצות שרואים רק בחלומות הכי סיוטיים, לא יעזור לי כאן, ושכנראה אצתרך להתרגל.
 כמו לעוד הרבה דברים בתוך המסע הזה.
ועוד יומיים חולפים להם, והזקיק גדל לו בקצב האיטי שלו בסבבה לגודל של 14 מ"מ
והבדיקות דם גם הן מראות תוצאות שמתקדמות, אבל בעצלתיים.
עוד יומיים - זקיק 16. כבר נראה קרוב. עוד 4 ימים - זקיק 21!

יש! אפשר לקבל את הזריקה שמשרה ביוץ, כי מזמן הרי לא נדקרתי, ו-36 שעות אח"כ - ההזרעה
(או "הזרקה" כפי שהרופא מתעקשת לכנות את הפעולה המכנית). אני מגיעה הביתה עם הזריקות בתיק (עם החצי, כמובן),
 עם כל הקונסטרוקציה הזאת של הזריקה,
 והוא יושב בצד וצופה בי מערבלת ומערבבת, ובמחט הגדולה שאיתה אני מערבבת את החומר. למרות שהכנתי את עצמי אני נחרדת,
 מחט ההזרקה היא הרבה יותר קטנה, סה"כ איזה 6-5 ס"מ (!!!)
אני מנסה שלא לחשוב על זה, ומתחילה להחדיר לעצמי את המחט לבטן.
הנוזל הזה כואב, אבל בשביל להיות הרה צריך לסבול - יש פתגם כזה, לא?
זהו, גם זה מאחוריי, ואני והחצי מסתכלים אחד על השני במבט מעודד
במקצת - עוד משהו עברנו.
 אנחנו מכינים את כל ההפניות והאישורים הדרושים, ולא שוכחים את כוסית הפלסטיק הידועה לשמצה. ועכשיו מה? מחכים ..(חדש ומקורי).

והנה, היום הגדול מגיע. אני מודיעה בעבודה שאני יעדר (הנה, זה מתחיל. עכשיו הם עוד לא יודעים כלום. אני פשוט חולה),

ואנחנו שמים פעמיכם אל מרפאת הרופא.
 התהליך מתחיל כמובן בחצי. הוא עושה את שלו, ומוסרים את המיליונים לידיים זרות,
שאמורות לעשות להם השבחה.
 כל תורת הגזע על רגל (שלישית) אחת.
בינתיים אנחנו מפנקים את עצמנו בארוחה בבית הקפה הלא ממש סמוך,
ומנסים לא להיות לחוצים. אחרי הכול - מדובר בתהליך הכי טבעי בעולם - הזרקת זרע לחלל הרחם.

זה מה שמיליוני זוגות עושים יום יום במיטה, רק שלא באמצעות מזרק.
אז מה? בגלל פרט טכני כזה קטן ימות העולם? מה פתאום?
 אנחנו הכי טבעיים שאפשר, הכי כמו כולם..
 אחרי שעתיים שנמשכות גם הן כמו נצח, אנחנו מגיעים בחזרה למרפאה ולוקחים את הדגימה המושבחת,
 שכעת היא נוזל ורוד (ורוד? זה אומר שזאת תהיה בת?)
שנמצא במבחנה קטנטנה והולכים לחכות בתור, שנראה ארוך כאורך הגלות,
כיציאת מצרים או כ"חטא ועונשו". אכן עונש, אבל לא ברור לנו עדיין מה החטא.

אם לגלות לכם סוד - לעולם גם לא תדעו מהו החטא. זה כל היופי שבו. אני לא ממש יודעת איך להחזיק את המבחנה
(מבחנה? מי אמר תינוק/ת מבחנה? מה פתאום? ..זה רק שלב ההזרעה.. ההפריה זה עוד המון  המון זמן.... בכלל אין סיכוי כמעט להגיע לשם,
הרי אוטוטו זה קורה...ואני אהיה בהריון..)
 ואז איזו אישה שכנראה יש לה ניסיון בעניינים, פונה אליי ואומרת לי לחמם את הזרע,
כי זה שומר עליו יותר טוב. היא רומזת לך אפילו לשים את זה בחזייה, . בעצם החצי הוא תותח-על, רק המוח שלכם לא ממש עובד כשצריך אותו.
 בכל מקרה -הזרע מתחמם לו, וגם הטורים עולים בהתאמה.
 "הם לא באו אחרינו?" אני שומעת את החצי ומושכת בכתף בתנועה אוטומטית כמעט.

אני מרגישה איך הגוף שלי יוצא משליטתי ושמעכשיו רק אנשים אחרים אחראיים לגורלו. ואני? אני הרי לא סומכת על אף אחד,
אז למה שאתמסר ככה בקלות? אני רוצה לקום ולהתמרד, להגיד להם לתת לי לעשות את זה לבד, בלעדיהם, אני והחצי, אבל אני משותקת,
כרגיל.
ואז מגיע "המזריק (ע"ר)".(הרופא) הוא מסביר לי כמה פשוט התהליך, ומנחה אותי בנעימות השמורה לכאלה שכבר ראו הכול, לשכב על המיטה.

26