THE LIFE IS STORY

"לטלי היקרה ,
אתמול כאשר ביקרת אותי גיליתי שאיכזבתי אותך! :
אני ואמא נפרדנו , התעוורתי , אני כבר לא מעורב בחייך!
הבנתי שאת שונאת אותי ואינך רוצה אבא עיוור..
בבוקר הרגשתי רע מאוד לא יכלתי ללכת..
כתבתי לך את המכתב הזה והלכתי לישון.. כפי שאת רואה.. לא התעוררתי.
אני מקווה שתישמחי.. משאלתך התגשמה..

אוהב אותך תמיד ,

אבא."

טלי לא הבינה מה קרה, למה אבא שלה לקח את זה כ"כ קשה? מה עכשיו? היא שוב תשאר בלי אבא? לא, זה לא יהיה אותו דבר.

קודם.. היא לא ידעה מה איתו ועכשיו היא יודעת שהוא מת. אולי הוא לא מת? אולי הוא ברח. איך כולם בטוחים שהוא מת?

טלי החליטה לשאול את אמה מה בדיוק קרה. אמא שלה נראתה מרוצה, אבל מצד שני עייפה וכועסת.

"ראית איזה אבא יש לך? ראית, ככה אחרי כל השנים שהוא ברח. הוא התאבד אחרי שסוף סוף מצאנו אותו. רואה למה לא רציתי שתפגשי בו?"

טלי הייתה המומה, אחרי מה שקרה היא עוד כועסת עליו? היא הרגישה שנאה חזקה שהגיע ועטפה לה את הלב. היא כ"כ כעסה על אמא שלה.

היא רצתה להרוג אותה בידיים שלה. "את יודעת מה? את החבאת את המכתבים. את רצית להתגרש.

את אמרת לאבא לעזוב את הבית באותו לילה, את! את אשמה בהכל. בגללך הוא התאבד את אמא רעה!!
מרשעת מכשפה. את כ"כ מגעילה שאני רוצה שתעופי מפה. אני לא רוצה לראות אותך יותר ואני לא אסלח לך על זה בחיים"

טלי הביטה עמוק על תוך עינייה של אמא. למרות כל הדברים שהיא אמרה היא נראתה שבורה. הניצוץ שבעניים שלה כבה.

טלי חשבה שזה לא יעצור בעדה היא חלפה על פני אמה ודחקה בכתפה כשעקפה אותה.

אמא של טלי החלה לבכות. כ"כ חזק כאילו משהו שמור שם. משהו שהיא רוצה לצרוח אותו אבל השיניים חוסמות את המילים.

כ"כ כאב לה. היא רצתה פשוט למות. הבת שלה, הילדה הקטנה שלה. אחרי כל השנים של המסירות וההישתדלות,
טלי מפנה לה גב, לא עוזרת לה. לא תומכת בה. היא הרגישה אכזבה, דיכאון ובעקר רגש. רגש גדול שהציף אותה.

אולי אלה רגשות האשם? או שמה השנאה הפתאומית אל אבא של טלי. איך הוא תמיד ידע להוציא אותה הרע והאנוכית בכל ריב,

היא זכרה את היום שבו גירשה אותו.

 * זה הייה לילה עצוב. אמא וטלי ישבו לשולחן אבל אבא לא הגיע.

הן חיכו לו כל הלילה. טלי כבר הלכה לישון כי למחרת הייה לה בית הספר. טלי הייתה אז בכיתה א'.

תלמידה חרוצה אך מנודה. אף אחד לא התקרב אלייה. היו שמועות שאבא שלה ואמא שלה אימצו אותה,

שהם שנאים אותה ושהם מרביצים לה. המורות תמכו בה והאריכו אותה. אך הילדים נידו אותה הרחק מהם.

באותו לילה, כשהחל לרדת גשם אבא נכנס הביתה. אמא כעסה נורא "מדוא אתה מגיע בשעה כזאת? המתוקה שלך לא נתנה לך ללכת?"

היא כ"כ כעסה. "אתה הבטחת שלמרות הכל אנחנו נישאר ביחד ואתה תחזור הביתה לארוחות ערב. טלי מאד מאוכזבת ואני לא אתפלאה,

אם היא חושדת." אמא הרגישה שכל החום שלה עולה לה על הפנים. טלי תגדל כמו ילדה נורמלית, עם הורים נורמלים! והמתוקה שלך לא ממש מעניינת אותי"

טלי שמעה את השיחה. "מתוקה?" היא שאלה כשהביטה אל התקרה. באותו רגע שמעה צלחת נשברת וצעקה.

היא ירדה למטה וראתה את אבא שלה מדמם מהיד. "תירגעי!!" הוא צרח אל אמא. "אני ארגע? חייה רעה!! זבל מסריח תעוף מפה. בן אלף"

באותו רגע האבא הוריד את החגורה. "אתה לא תתחיל עם זה שוב שמעת?! טלי בבית. למזלך בשבוע שעבר היא ישנה אצל אמא שלך"

הוא התקרב אל האמא במבט מוזר, טלי הבחינה בעיניו וראתה איש אחר. זה לא אבא שלה. לא !

לא האבא האוהב והמתחשב שלה, היא עצמה את עיניים ורצה אל החדר.

הוא הצליף באמא על הפנים. היא כרחה את ידייה סביב פניה.בפעם השנייה הוא הצליף בה על הידיים, בפעם שלישית הוא הצליף בכיסא של טלי.

אמא החלה לבכות, "זה נגמר אתה שמעת? תעוף מפה! אני אקרא למשטרה חתיכת מניאק, שקרן, בוגד"

המילים שטלי שמעה מהחדר דקרו בלב שלה מילה אחר מילה. כל אחת בתורה שרפה לה את הנשמה.*

היא ליטפה את פנייה. שנים רבות עברו מאז. תמיד ידעת להכאיב, לאכזב, לפתח אשליות של אהבה.

אבל תמיד, תמיד מישהו הייה צריך להפגע. "מה קרה למתוקה שלך? היא לא פה להתאבל!"

טלי ידעה שלאביה הייה מישהי אחרת. אבל היא לא ראתה אותה אף פעם ולא ידעה כלום עליה,

רק שמעה את אמא שלה קוראת לה לידיה. באותו ערב טלי ברחה מהבית והלכה אל הבית של שרון, המועקה הזו לא ירדמה מלבה. אבא שלה מת.

שרון פתחה את הדלת בעייפות. "מה קרה טלי? למה את באה אליי בשעות כאלה? אמא שלי כמעט התעוררה!"
טלי חייכה חיוך עקום, "בואי כנסי" שרון הובילה אותה אל החדר שלה.

"מה קרה? תספרי לי הכל. אבל לפני זה אני אכין לך תה"

טלי הניעה את ראשה לחיוב. התה הייה חם והשפתיים של טלי נצרבו. "אבא שלי מת" היא אמרה תוך כדי מישוש על שפתיה.

שרון חייכה, "את יודעת? דווקא כשאת מאבדת מישהו, את מבינה כמה הוא יקר לך! וכאשר את מאבדת אותו פעם שנייה את מבינה כמה טעויות ורגשי אשמה יש לך".

טלי הקשיבה לדממה שנשמעה מהחלון הפתוח.

"את יודעת.. את צודקת. בפעם הראשונה זה כאב, בפעם השנייה זה כאב עוד יותר. אני מרגישה שגרמתי לו למות שאני רעה ואנוכית"
שרון הביטה בה בעיניים מבינות,

"כן. גם אני חשבתי שכאשר אמא שלי נפטרה אני הייתי אשמה, בכך שאמרתי לה מילים שלא היו צריכות להאמר."

טלי חייכה, "כן. אני מניחה שגם אצלי זה ככה. ביקשתי שימות, וככה זה קרה."

שרון ענתה, "נכון שאמרת את זה אבל תחשבי שהוא בחר בזה. הוא כנראה רצה למות.

הרי את לא יכולה להכריח מישהו לעשות משהו, הוא עשה את זה מרצונו. אמירה היא דבר פעוט.

הוא לא הייה חייב לעשת את זה"

טלי קטעה אותה "אך מצד שני הוא רצה לרצות אותי, לגרום לי אושר בכך שהוא עושה את מה שאמרתי. גם אם זה לא לנכון, זו הייתה כוונה טובה לא?"

שרון וטלי שתקו רגעים ארוכים. כל אחת חשבה על המוות שלה, אמא של שרון ואבא של טלי.

אולי זה הגורל שלהן? להתחבר ולהתמודד כל אחת עם מקרה המוות של היקיר שלה.

טלי נשארה לישון אצל שרון. היא שלחה לאמא שלה אסאמאס שהיא ישנה אצלה ושלא מעניין אותה מה היא תגיד.

טלי ישבה על המיטה והציצה אל שרון, היא ישנה בצורה מוזרה.

הרגליים שלה נדבקו אל הבטן שלה והידיים שלה עטפו אותן. כנראה שניסתה לגונן על עצמה,

מפני משהו או מפני מישהו.

הכוכבים נצצו בשמיים, טלי אמרה בקול רם, כמו שאלה אל מישהו שמביט בה מהשמיים,

"השגתי את מה שאני רוצה, אז למה אני לא מרוצה מזה?"

היא התכסתה והלכה לישון. בחלום היא ראתה איש שרץ לתוך הלילה וצועק "לידיה, לידיה!" באותו רגע היא התעוררה כשדמות מוזרה מלפניה.

-המשך יבוא..