פילוסופיה בשקל

דיברנו על זה שאנחנו לא מצליחים לחיות את הרגע, לא חווים אותו באמת, נמצאים כאן פיזית אך המחשבות נודדות ומחשבות חישובים. הוא הציג את החיים האלו בתור משוואה של X+1, משמע תמיד חסר המשהו הזה שיביא אותנו לתפוס את הרגע, להיות מרוצים, מסופקים, להיות הכי אנחנו, להיות מאושרים ממה שיש. תמיד נדמיין שרק אחרי הלימודים הכל יהיה שלם, רק אחרי שנמצא בן זוג, רק אחרי שנתחתן, רק אחרי שנביא ילדים, נצא לפנסיה, נטייל בחול, נסמן V על כל רשימת החלומות.. רק אז נהיה אנחנו באמת.

כמובן שזה הכל דימיון ותעתוע של המח, אבל הסכמנו פה אחד שכולנו חווים את זה, ולא משנה כמה טובה החוויה שלנו הייתה באיפה שלא יהיה, תמיד נרגיש שיכולנו יותר, שאם רק היינו קצת יותר... אז היה יכול להיות הרבה יותר מספק, מענג, מעצים, משמעותי.

אז איך לעזאזל מצליחים להסתפק במה שיש באמת? איך מצליחים לנטרל את המחשבות שמרחיקות אותי מהכאן, מההוויה?

אני שונא את זה שכל פעם שאני בפורום חברתי גדול אני שוקל אלף פעם את צעדיי, זה קורה גם בפורום חברתי מצומצם. אני אמנם מודע לכך שיש המון חשיבות למילים שאני מוציא, וחובתו של כל אדם היא לשקול את מילותיו, שלא להעליב מישהו או לא לפגוע במישהו. אבל המחשבות אצלי הרבה מעבר לכך, ובסופו של יום אני מוצא שברוב הסיטואציות אני מעדיף לשתוק, כי באמת אני לא מוצא סיבה מספקת להגיד את מה שאני חושב. אבל מנגד מגיעות מחשבות בסגנון.. "למה אתה לא יכול להיות כמו זה?" וכמו זה.. ואם היית מדבר היו זוכרים את השם שלך יותר, וממה אתה מתבייש, תדבר.. ויש את הצד השני במשוואה שאומר "מה הם יחשבו עליי אם אני אני אדבר", "כולם יסתכלו עליי ואני לא אוהב להיות במרכז", "הם בכלל לא יבינו אותי", "ואם אני פתאום אתקע ולא אמצע מילים?" בקיצור המון קולות כאלו שמחשבים חישובים לפני כל מעשה או פעולה או פנייה, ואני חושב שסך הכל אני צריך לישר קו עם עצמי כדי להבין בצורה יותר ברורה מה העקרונות שלי ומה אני באמת רוצה להשיג בכל סיטואציה שהיא. לישר קו ולהביר אותו במלוא הבהירות.

אני לא חושב שזה ישתיק את המחשבות האלו, בסופו של יום אני תמיד אצטרך לפעול כנגד מחשבות שיטענו אחרת, אני חייב לזכור ולהזכיר לעצמי תמיד שהמחשבות שלי הם לא אני, הם רק תוצר של ההויה שאני נמצא בה וגדלתי לתוכה. הרי אנחנו יצורים חברתיים ויש מין רוח כזו, במיוחד בדור שלנו שמושכת אותנו להשוואות אינסופיות עם כל מי שסביבנו, פיזית או וירטואלית. ולתחרות של מי הכי טוב ומי הכי חכם ומי הכי מוערך וכל השטויות האלו. אבל בינינו כל אחד צריך להיות הוא עצמו, וככל שננסה להיות מישהו אחר ככה נתרחק מהמקום הנכסף ההוא שמרגיש שלם עם עצמו. 

#74 יצר המין הוא הדומיננטי ביותר, במיוחד בדורנו אנו.

היצר המיני נמצא ברבדים הגלויים והבאנאליים ביותר ובאלה הסמויים לנו, תלוי כמה אנחנו כנים עם עצמנו. משפיע על קבלת ההחלטות שלנו, או על אי-קבלת ההחלטות שלנו, עלול להוציא אותנו למסעות או לנהל לנו את הכסף, והנגיעה שלו היא בכל פאקטור שנחשוב עליו בחיינו.

אני משוטט כאן בבלוגים ונראה שהכל סובב סביב התשוקה הזאת לאהבה, להיות נאהב, לספק אהבה; הקמיעה למגע, לחום גוף, לאוזן קשבת, לחיבוק, למשהו מעט יותר חם מסתם תשומת-לב וירטואלית ומנותקת. אני רוצה להדגיש יותר את הנקודה של הדומיננטיות של התשוקה הזאת, כמה כח יש לה לשבש את שיקול הדעת שלנו, כמה כובד יש לאלמנט המיניות על המאזניים של קבלת ההחלטות שלנו. אני אפשיט את זה יותר ואומר שכל אחד הסכים לצאת פעם למועדון, או עדיין מסכים, רק בגלל שעברה לו בראש המחשבה שאולי ימצא שם 'את שחשקה נפשו', או אפילו סתם חוויה-מינית-ריגושית מזדמנת. בינינו, רוב הבליינים במועדונים חוזרים הביתה לבדם, מסריחים מסיגריות ומֻגְעָלִים מאלכוהול, מגדילים את החוב בבנק ונשארים עם ה*** ביד. הנשים מנחמות את עצמן שהן 'יצאו לרקוד' והגברים 'יצאו לבלות עם חברים' אבל בשורה התחתונה, אם נהיה כנים, כולם שם באו בציפייה לחזור הביתה עם איזה ריגוש חדש. אפשר להשליך את הרעיון על עוד המון מקרים, המועדון היא רק אחת הדוגמאות.

Mainstream עוד מילה שהושרשה כבר חזק בעברית, 'זרם מרכזי' בתרגום לעברית, זה מין זרם כזה ששואף לקחת אותנו איתו למקומות שלאו דווקא נרצה להגיע אליהם, או לאו דווקא שנרגיש בהם בנוח. הזרם הזה שוצף ושוטף אותנו בין אם נרצה ובין אם לא. אותו זרם שישמיע לנו את השיר החדש של עומר אדם או יודיע לנו על העונה החדשה של משחקי הכס. אני נוטה לחשוב, ואני זורק כאן טענה ענקית, שיש כוחות שם למעלה, בשמיים או בדרגים הגבוהים של בעלי ההשפעה בעולם, שרוצים שהזרם הזה יכלול מיניות מוחצנת, רוצים שנטריד את עצמנו במרדף הבלתי-פוסק אחר סיפוק היצרים המיניים שלנו. רוצים ומזריקים לנו לתודעה, אם זה בפרסומות, בסרטים שאנחנו צורכים, בצו האופנה, באידיאל היופי המוקצן ובעוד המון שדות שידם משגת בם.

כמובן שזה לא רעיון מקורי שלי, הוא קיים בתור אידאה פמיניסטית או תאוריית קונספירציה, בהמון מקומות.

אני מלא בעצמי

יותר מידי 'אני' ואין מקום לאחר

זה קורה לי אחת לזמן בלתי מוגבל

זה יכול לגרום לדלקת

יותר מידי אני 

ואין מקום לאחר

אני רק רוצה לדבר

ולא מצליח באמת להקשיב 

להקשיב באמת

להכיל

הפרדוקס הוא זה שככל שעצמי מלא ביותר מידי 'אני'

ככה אני מתרחק מאני האמיתי

מאני הסובייקט, האינדיבידואל היחודי

ככה זה לחיות בְּחֶבְרָה ששואפת ליצר מודל אחיד

תרבות מלשון לְתַרְבֵּת, חפשו במילונים

כשעצמי מלא באני

אין מקום למפגש

במיוחד כשגם מי שמולי מלא ב'אני' שלו

כי למען האמת

מי שלא מלא בעצמו זה משהו שלא פוגשים כל יום

אז אין מפגש, 

ואין כלום,

סתם עוד יום של אשליה 

שאני משהו

והוא משהו

והיא משהו

ואין כלום. 

אין מקום לכלום,

הכל מלא ב'אני'

ושוב כמו לופ, דווקא בתקופת מבחנים אני נודד לאלפי מקומות רחוקים חוץ מללמוד

ובאמת שאני אוהב ללמוד, במיוחד בתקופת מבחנים, אתה עובר על כל החומר והכל מתנקז ומתבאר

אז למה אני לא לומד? מה עוצר אותי מללמוד באמת?

המצב לא טוב בגדול, סימן לכך (אצלי בכל אופן) זה שאני מתחיל לאתר נקודות רעות, באנושות כולה, בנשים, בחברים, במרצים ובסתם אנשים לא מוכרים. פתאום כל הנקודות הרעות צצות, אני שופט לכף חובה וככה לאט לאט מתעוררת לה תחילתה של מרה שחורה, קשה לי לומר דיכאון, אלא יותר עיצבון. רוח פסימית, חוסר תקווה, יאוש, כן יאוש זאת המילה. בשפה של ברסלב ורבי נחמן זה 'מרה שחורה' ביטוי ריגושי יותר, אבל תמציתו ללא ספק הוא היאוש. לכן העצה הכי חזקה והכי מפורסמת של רבי נחמן ותלמידו רבי נתן שהיו גדולי עולם היא לא להתיאש, לא להפיל את עצמך למרה שחורה, ואיך לעשות זאת? למצוא נקודה טובה, אפילו אחת. בעצמך, באחר. כי הרי לא יתכן שלא עשה דבר טוב מימיו. תורה רפ"ב המפורסמת. למדתי אותה המון פעמים, אבל כנראה שזה אף-פעם לא מספיק. ספרי ספרים כתבו על הנקודה הטובה הזאת, שולי רנד כתב עליה שיר. ואני בטוח שעוד המון. היאוש שרוצה לטפס לאט לאט ולהשבית אותך, עם עוד נקודה רעה ועוד נקודה רעה, מחפש ותר אחר עוד קרש למדורה. בדיוק כך עובד המנגנון להפך, נקודה טובה גוררת עוד נקודה טובה, עד שמתחילים לפתח עין טובה. עין טובה זה שריר שצריך לתחזק. כבר לפני אלפיים שנה אמרו חז"ל "שכר מצווה- מצווה, שכר עברה-עברה". 

רבי נחמן אמר "אין יאוש בעולם" = כתוב בזוהר שקודשה-בריך-הוא הסתכל באוייראייתא (בתורה) וברא עלמא (עולמו). ורבי נחמן אומר שאין יאוש בעולם כיוון שהמילה 'יאוש' לא כתובה בחמישה חומשי-תורה. לכן היאוש והעצבות שהאדם נופל אליהם הם פיקציה, הזיה, שקר, תרמית. כי באמת, האדם צריך לשמוח תמיד, במיוחד בדור הזה שלנו. שמלא בשפע גשמיות ורוחניות. כל שנבקש - נקבל. דור בלי גבולות. שאפשר לעלות הכי גבוה שאפשר ומידה כנגד מידה אפשר לרדת הכי נמוך שאפשר. אני יכול להעיד שעיניי ראו אנשים שירדו נמוך מאוד וראו אנשים שנסקו מעלה מעלה ברוחניות. הנומך ברוחניות לטעמי זה ההסתר, כל כך הסתר שהם בטוחים שאין כאן כלום חוץ מאוכל, מין וממון. ר"ת אמ"ן = שלוש התאוות הגדולות באדם. 

התורה מבקשת לאזן את שלוש התאוות העוצמתיות האלו.

אוכל = מה מותר, מה אסור. תברך לפני, תברך אחרי. אל תתן לאוכל לשלוט בך, תשלוט בו אתה. 

מין = לא עם כל מי שחושקת בו נפשך, הרי זה החיבור הכי עוצמתי בבריאה. אנרגיה שיש ביכולתה ליצר חיים(!) אז רק בהיתר של קידושין וגם אז, רק בזמנים המיועדים לכך. הרי ידוע לכל בר-דעת שמקום מדמם, הוא מקום פצע. וגם אחרי שמגליד הפצע, צריך להיות זעירים איתו כמה ימים, כי הוא עדיין לא הבריא לחלוטין. נו לכל אחד היה פעם פצע בברך. 

ממון= נותנים לו מאה רוצה מאתיים. נותנים לו מאתיים- רוצה ארבע-מאות. למה ארבע-מאות? למה לדלג על שלוש-מאות? כי את הריגוש של 'עוד מאה' (ממאתיים לשלוש מאות), הוא כבר מכיר.