אז דיפדפתי אחורה בזמן, גיביתי את פיסות הכתיבה המובחרות שכתבתי..
והתפלאתי לקרוא מילים יפות שכתבתי ממש מזמן.
אבל בסופו של יום אלו רק מילים, וגם הם מאוכסנות על חתיכת דיסק קשיח או אי-שם על איזה ענן או שרת.
גיביתי, אבל אני בספק אם אי-פעם אקרא את הזכרנות האלו שוב.
אז עוד כמה מילים שכתבתי בהשראת הכתבה הזאת
עולם הדיגיטל נתן נחמה לדעתי לעולם שקם לאחר המהפכה התעשייתית. עולם מארקסיסטי אינטרסנטי שמייצר המון, מין גלגל ענק שהעלה את רמת-החיים ואת תוחלת החיים ויחד עם זאת יצר תעסוקה אינסופית. העולם גדל, קמו מפעלים, המרחקים החלו להצטמצם, רכבות, מכוניות, מטוסים. נולדה לה תרבות הצריכה, פרצו מלחמות עולם, צמחה תנועת הפמיניזם, העולם הפך לחילוני, טבענו בחומריות וגשמיות הודות למדע שביקש והצליח להסביר ולהוכיח אמפירית כל תופעה. האנושות במהלך ההתפתחות ההכרחי שלה התפתחה והכניסה את עצמה לפרדוקס. התרגלנו לרמת חיים גבוהה שמצריכה אותנו לתת את שעות העבודה שלנו כדי להתקיים וכדי לספק לעצמנו את ההנאה לה אנו מייחלים. כמובן שכל נושא הבירוקרטיה נתן את חותמו, משרד שמפקחים על משרדים, מחלקות שמפקחות על מחלקות, מפעלים שמיצרים ומפעלים שמרכיבים, בקרת איכות, מפעלי תקן, ועוד סבך ארוך ומסובך של מורכבויות של העולם המודרני, כמו תרשים מסועף, מסועף מאוד.
כאמור עולם הדיגיטל שקם כדי לתת נחמה לעולם החדש הפך לפרדוקס גם הוא. מצד אחד עזר להפיג את הבדידות שיצרנו אנו ולתקשר בתוכה - תוך נטרול של לפחות 50% מסך אמצעי התקשורת הבינאישית (ללא שפת-גוף, ללא מגע, ללא מבט עיניים וכול'), עזר לשמור על קשר גם כשאין לנו זמן לצמצם את פערי המרחק הפיזיים, עזר לנו לשמר ולתעד רגעים טובים - כמו תמונות, סרטים, הקלטות. אך מצד שני - דובשו הפך לעוקצו, פתאום העולם הווירטואלי שיצרנו הפך לרעיל, החמיר את הבדידות ויצר דיכאון. עולם הפרסום שכח מה תפקידו והפך לכלי לטיפוח צרכנים ולמכונת יצור כסף המונית. העולם שהיה אמור להפוך לכלי עזר הפך להתמכרות, עמעם את מהות החיים ותפס את תכליתם. הגרוע מכל הוא היחס הבין-אישי שנפגע, הפכנו לראות בני-אדם בתוך אובייקטים, כלים לשירות האינטרסים שלנו, כלי לסיפוק צרכינו בכל המישורים. וכשאין לנו צורך אנחנו לא משתמשים בבי אדם שלצדינו או סביבנו, קרי מתעלמים מהם, לא בוקר-טוב, לא שלום, אפילו לא חיוך. חפץ, אובייקט.
המון הוגים בתפישת העולם האקסיטנציאלסיטית - שלא בכדי קמה לאחר הזוועות שראה העולם בתום מלחמת העולם השנייה - זיהו את התופעה והגו רעיונות מאוד יפים כנגד התופעה האיומה שמכבה את אש החיים שלנו. מארטין בובר שהיה הוגה -אקסיטנציאליסט-דתי הביא את הרעיון של 'אני-אתה'. הוא שם דגש על המפגש בין שתי סוביקטים, לאו דווקא אדם. אפילו אם אני פוגש בעל חיים ואני מתבונן בו אני יכול לפגוש את אלוהים. לתפיסתו וגם לדעת ניטשה, עם המודרנה בידנו – הרגנו את אלוהים, קברנו אותו, ואנחנו אלו שסובלים מכל העסק. המפגש הזה עם האחר, הוא ההתגלות של האלוהים בעולם.
אני לא אוהב ללכת עם התפיסה הפאסימית של נביאי הזעם, אני מעדיף להאמין שכל תופעה שלילית שמתרחשת בעולם מקרבת את האנושות אל עבר תכליתה. שיטה שעובדת גם בחייו של כל פרט, במידה והוא מסיק מסקנות ולוקח לקחים. אז גם כאן מתוך אפס-רגש ואפס תקשורת בין-אישית שאולי נגיע אליהם בסופו של דבר, נתחיל להצמיח משהו חזק יותר ממה שהיה אי-פעם.
להכנס ללימודים ולומר 'בוקר טוב' אמיתי לשומר, לשאול אותו 'מה שלומך?' באמת. לשבת ליד מכונת שתייה
ולראות מישהו שלא עובר לו ה-5 שקל ולהציע לו מטבע של 'חמישייה' חלופי ולרצות באמת
לעזור לו. לחייך לו ולהביט בחיוך שלו, לא מתוך מקום של גאווה עצמית, אלא מתוך
התפעלות והתפעמות מהנס הזה שאנו חיים בו.
תודה לכל האנשים המקסימים שהכרתי כאן, לאלו שנשארו ווירטואלים ולאלו שהפכו למציאות :)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
