פילוסופיה בשקל

מילים, כמה שאתה אוהב לדבר על מילים

לכתוב עליהן, לנתח אותן, לחשוב עליהן.

מילים הן נקבות רבות

או שמילים הן חומר הגלם של המחשבות

והן בכלל זכר יחיד - חומר!

מילים הן ללא ספק הכל ולא כלום.

וזה בכלל משפט שלא יתקבל על כולם כלל.

המילים נוצרות אצלנו במחשבות

הן הפה לרגשות

מילים יכולות להיות רבות משמעויות

מטושטשות, עלוּמוֹת, מעוּרפּלוֹת

והן יכולות להיות חדוֹת וּברוּרוֹת

החלטיּוֹת וְנֶחרצוֹת

מילים הן חיצֵּי הַפֶּה

לפעמים אשפתנו מתרוקנת מתוכנָהּ

ונשארת רק שתיקָה

אלומָה יתומָה גלומדָה

ואיך לפעמים אתה מלא בשתיקה

מרוקן ממילים 

ומסביב כולם מדברים וּמדברים

ואתה פשוט חסר מילים

שֶיִּתְנוּ פָּנים למי אתה ואיך אתה מרגיש

שירכיבו עליהן צלילים ותווים

ושם בספריה יש מילים על גבי מילים

משפטים ורצפים שלא נגמרים

תילי תילים של אותיות בכל מיני שפות

שכולן מצירות תמונות, רעיונות, דמיונות

ואולי לא תמיד צריך מילים

כי בוא לא נשכח שיש גם מעשים וחיוכים וניגונים

הרי אפשר לשיר ולנגן ניגונים בלא מילים

ומעשה אחד או חיוך אחד נטול מילים

יכולים להטעין אצל אחר אשפות שלמות של מילים

לפעמים עדיף בלי מילים

כי מילים הרי הן חיצים

יכולות הן להיות אלימות וּמסוכנות

אפילו סתם לא מספיק עדינות

לא מספיק מדויקות

ועכשיו בכלל אני חושב על שתיקה ועל כוחהּ

מין המקורות:

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. (אבות)

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה: (אבות)

"סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה". לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר. וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת בְּלֹא צְעָקָה וּבְלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. (הרמב"ם, משנה תורה)

תני בר קפרא יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים וכן שלמה אומר גם אויל מחריש חכם יחשב. ואין צורך לומר חכם מחריש: (ירושלמי, פסחים)

אבל הדבור והשינה הקצור בהם משובח. הדבור מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה כמ״‎ש החכם (שם ה) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. (חובת הלבבות)

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְתֵדַע לְךָ שֶׁהַשְּׁתִיקָה טוֹבָה, שֶׁאֲפִלּוּ הַמִּדְרָשׁ וְהַדְּרָשׁ וְהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, אֵין עִקַּר קִבּוּל הַשָּׂכָר אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, וְהַדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, נוֹחַ לוֹ אִם הָיָה שׁוֹתֵק וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ: (ברטנורא על משנה תורה)

וְלֹא שְׁתִיקָה וְלֹא דִּבּוּר כְּדִבּוּר בְּנֵי אָדָם. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי: (משנה תורה, יסודי תורה)

וכן בדוד הוא אומר דום לה' והתחולל לו אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק וכן בשלמה הוא אומר "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת) פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור (זבחים)

כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי – שֶׁהָיִיתִי מְגַדֵּל יָמַי וּמִדּוֹתַי, שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. בֵּין הַחֲכָמִים – בֵּין הַחֲכָמִים דַּיְקָא, בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי שָׁם נַעֲשָׂה כָּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. וְזֶה גָּדַלְתִּי – שֶׁהִגְדַּלְתִּי יָמַי וּמִדּוֹתַי, מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת. וְזֶה שֶׁקְּרָאָם יָמַי, כִּי הֵם יָמִים שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בּוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה: וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה – כִּי שָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי אֵין טוֹב מִשְּׁתִיקָה כַּנַּ"ל, כִּי אָסוּר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי־אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינוֹת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמַר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי וְכוּ', כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָחַז בְּמַדְרֵגָה זוֹ, בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאֵין טוֹב מִשְּׁתִיקָה, עַל־כֵּן הָיָה מְגַדֵּל יָמָיו וּמִדּוֹתָיו שָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי, כִּי אָסוּר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי־אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְזֶה: וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא – כִּי כָּל מִדְרָשָׁם וְדִבְרֵיהֶם, שֶׁאֵלּוּ הַחֲכָמִים מְדַבְּרִים, אֵין הָעִקָּר הַמִּדְרָשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁיַּעֲשׂוּ וְיִבְרְאוּ עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי כַּנַּ"ל. אַךְ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא, כִּי מֵרִבּוּי הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל: (ליקוטי מוהר"ן ס"ד)

גם אני רוצה לכתוב על א' ועל ג'.

לספר על הקטע שהיה לי עם ד'.

ועל הקטע שכמעט והיה עם ט' או י'.

אבל יותר מהכל אני רוצה פחות לספר על...

                                            ויותר לחיות את...

מה אומר?

שאני נפעם מעצם ההוויה שיש כאן בנאדם למולי על כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.

שאני נפעם מהעובדה שיש לזה שמולי אישיות אחרת לגמרי משלי ועולם פנימי שלם משלו 

שאני נפעם מהחיות שלמולי והמחשבות שלי נודדות למרחבים של מאקרו אינסופי

מה אומר כשאני רואה ילד קטן עם ניצוץ בעיניים?

איך אפשר שלא לחייך לקסם טהור כזה שנקי ממניירות וחף מכל טִפְלוּל

איך אפשר שלא להביט בו ולהחסיר פעימה?

ביצור החי הזה שעד לפני רגע לא היה קיים

והפרחים והצבעים והכלבים והשמיים והכוכבים והים והגלים והחול והעלים והעצים והשיחים

כל הדברים המוחשיים והמופשטים הם כולם קסומים ולא מובנים מאליהם

וזה פשע לא לחייך, לא לשמוח, לא להעריך, לא להודות.

על צלילים והרמונויות, על רגשות ותחושות, על חיוכים ובכיות, על רוח ואדמה, על אש ומים.

חז"ל כתבו את זה בצורה הכי טובה שאפשר, וכל שבת מיליוני יהודי זוכים לזמר את המילים הנפלאות האלו בכל רחבי תבל.

אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם,

וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו,

וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ,

וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ,

וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם,

וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת -

אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ,

ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ ,

 וּלְבָרֵךְ, אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת,

מֵאֶלֶף, אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים,

הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ.