המשך לשבת
טעמך ממלא את פי וניגר לו במורד גרוני. הניחוח שלך ממלא את נחירי. משקלך מעיק בנעימות על פני. ככה אני רוצה אותך. עכשיו, אתמול, תמיד...... רוצה לגעת בך, ללטף את עורך. ידי הכבולות באסורים אדומים, משתוקקות אל פלחי עכוזך. אתה מתרחק ומתנתק ממני, מחליק מבין שפתי. חלל הפה שלי, שחש לפתע חלול יותר, מתרעם באנחת מחאה...
אתה מחייך אלי, גוחן ונושק לשפתי, מתעכב קמעה ללחך את טעמך שלך...
"בואי איתי"
אתה אומר וזרועותיי מתפתלות בציפייה אך אתה לא מתיר אותי.
במקום זאת אתה אוחז באחת מזרועות הכיסא ומושך אותי אחריך.
אני מתגלגלת בעקבותיך לרוחב הסלון מביטה בגופך העירום המיתמר מעלי. קצת סקרנית לגבי יעדנו,
קצת חוששת לגבי כוונותיך, קצת משתוקקת לגופך.
אנחנו נעצרים במטבח. אתה ממקם את כסא במרכז המטבח, במרכז כתם אור השמש הזורח מבעד לחלון.
אני מעיפה מבט חושש אל עבר החלון הפתוח, אל עבר חלונות בניין המגורים הניצב מעברו השני של הרחוב. משקיף אלינו....
עלינו. עלי. אני רוצה לומר משהו. לבקש שתגיף. שתסגור. אבל אני שותקת. לא יודעת למה.
רק מביטה החוצה ומחפשת חלונות פתוחים, מחפשת צופים להוטים ושותקת.
דלת המקרר הנפתחת מחזירה את תשומת לבי אליך. אתה עומד וסוקר את תכולתו. אני מחייכת לעצמי ומנסה לנחש אותך.
מה תבחר. ענבים? בקבוק יין?.
אתה פותח את דלת המקפיא ואני מצטמררת בציפייה מתנבאת. גלידה קפואה. גופי מגיב מאליו ופטמותיי
מתחילות להתקשות כאילו כבר הגלידה נמרחה עליהן.
אתה מסתובב אלי ובידך מגש של קוביות קרח. אתה כורע לרגלי ושולף קוביה אחת מהמגש.
אני עוצמת עיניים בהמתנה קצרת רוח. דקירת קור מהממת את העור שמעל לשפה העליונה שלי. אני מצטמררת שוב.
כל גופי נדמה כמו היה עצב אחד רגיש. הקוביה הקפואה סובבת סביב השפתיים שלי. מחליקות ביניהן
ואני שולחת לשון החוצה כדי לטעום מרטיבותה. הקוביה מחליקה על סנטרי וגולשת לה במורד הצוואר.
הניגודיות בין תחושת החום של גופי שמוצף אור שמש ושעדיין זוכר את ההתפוצצות שארעה זה לא מכבר,
לבין תחושת קובית הקרח הקטנה על צווארי היא כל כך חדה, כל כך מבהיקה. קול לא ברור משתחרר בגרוני.
כול חושי משתתפים במעקב אחרי מסלולה הרטוב של הקוביה בעת שהיא נפרדת מהצוואר וגולשת לכיוון החזה.
מטפסת במעלה השד השמאלי שלי. מעפילה עד לפסגתו הסמוקה והממתינה.
אני מביטה בידך המציירת בעזרת הקוביה עיגולים קפואים מסביב לפטמה ועליה. אני מרגישה ורואה אותה זקורה כל כך
וקשה כל כך על סף הכאב. כמו על פי פקודה אתה מפסיק את העינוי הקפוא ועוטף אותה בחמימות היונקת של פיך.
הראש שלי נורה לאחור משינוי הטמפרטורה הפתאומי. ידי הימנית מתעוותת בתוך המטפחת הכולאת כשהיא מנסה באינסטינקט פתאומי לאחוז בשערותיך ולהצמיד את ראשך חזק יותר אל הפטמה המשתוקקת.
בעודך ממשיך לינוק מהשד השמאלי שלי הקוביה הקטנה מופיעה לפתע על פטמתי הימנית. מעגלת לה את מעגליה
סביב סביב עד אשר היא נמסה לגמרי והותירה טיפות מים קרות שזלגו על ירכי הערומה.
הפטמה השמאלית שלי ננטשת לאנחות וקוביה חדשה הופיעה בין אצבעותיך.
היא פוצחת בטיול חדש שמתחיל בעמק שבין שדי ומחליקה לה מטה מטה באיטיות מטרפת לעבר יעדה הסופי הכל כך ברור מאליו. אני מביטה למטה ורואה מעבר לידך האוחזת בקוביה ומשתרכת לאיטה באיטיות מענה את הלחות הנובעת שלי
נספגת בריפוד של הכיסא.
הרמתי את ראשי והבטתי החוצה אל הרחוב. שוב מודעת לעובדת היותי גלויה, קשורה וחשופה לכל שכן ומציצן.
אבל עכשיו משום מה אני לא מוטרדת. אני מזהה חלון אחד פתוח ובו איזה צללית לא ברורה. ארון? וילון? שכן סקרן?
תחושה חריפה ממקדת את תשומת לבי אל בין ירכי ואני מספיקה לראות קובית קרח מחליקה מטה
על הדגדגן שלי ונבלעת בין השפתיים. אני מרגישה את הקוביה הקפואה מקרינה את הקור שלה בכל האגן שלי.
התחושה כל כך חריפה שאני מייחלת להמסתה המוחלטת שתביא לי הקלה.
אבל אתה לא נותן לייחולים שלי קמצוץ של רחמים. קוביה נוספת נפרדת מהמגש והולכת בעקבות חברתה.
שתיהן נתחבות עמוק בעזרתן האדיבה של אצבעותיך.
אצבעות ידך הימנית ממשיכות לבחוש בתוכי בזמן שהשפתיים שלך שוב מעניקות לפטמה הימנית שלי את התשומת לב
שהיא ראויה לה.
אני מתפתלת תחת הכבלים המרתקים אותי לכסא בעת שאצבעותיך מוצאות את הכפתור שלי ומחניפות לו,
שיניך מכרסמות את הפטמה שלי. כל גופי רוטט כמו מיתר של כינור. הקור הקפוא שמקרין עמוק מבין ירכיי מרכז את כל תודעתי ותשומת לבי לעונג מנגן בי.
לפתע שפתיך נעלמות וכך גם אצבעותיך. אני פוקחת את עיניי. מעורפל. מנסה למקד את עיניי כדי לחפש אותך. המגע הפתאומי של ראשך בין ירכיי אומר לי איפה אתה. פיך נסגר עלי. יונק. כלשונך החמה נוגעת בדגדגן שלי נדמה לפתע כאילו גל של חום פועם ממנו ושוטף את ערוותי הקפואה. הנוטפת.
ראשי נזרק לאחור ועיניי נפערות מזעזוע התחושה. הלשון שלך... השיניים שלך... השפתיים שלך... כולן משתתפות וכולן בשבילי.
נהמות לא ברורות ויבבות משונות נשמעות בחלל המטבח ורק לאחר מספר שניות אני מעכלת שזה הגרון שלי שמוציא אותן. נדמה לפתע כאילו כל האוויר אין בו די בשביל הראות שלי ואני נאבקת לגמוע ממנו. מתוך כל העונג הזה העיניים שלי שוב מתמקדות בחלון עם הצללית הלא ברורה. עכשיו היא ברורה. זוג ידים אוחזות באדן החלון ופנים של גבר שמביטות ישר בי במין הבעה של זעזוע ותאווה.
תסתכל!!! אני חושבת בהתרסה. תסתכל!!! תראה איך מענגים אותי !!! תראה איך מוצצים אותי !!! תראה איך סוגדים לי כמו לאלה !!! איך אני מקבלת את התשורה שאני ראויה לה !!!
אני מרגישה את הגוף שלי מתקרב אל שיאו של הגל. הרגליים שלי מטפסות ועולות על גבך. אגן הירכיים שלי מזדקר למעלה ונתלה על כתפייך. אני נאחזת בזרועות הכיסא כבעווית וכשההתפוצצות מפלחת את גופי מבפנים החוצה אני נאחזת בעיניי בפנים המזועזעות ותאוותניות שמעבר לרחוב וצעקה גבוהה וקולנית קורעת את השקט של יום שבת.
נכתב ע"י "מר בודבקה היקר" (ככה הוא רוצה להקרא ) שכתב את הצד שלי בהמשך הסיפור
אני נהניתי לגמרי 
.... מקווה שגם אתם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אפרודיטה
