היום לפני 98 שנים נולדה סבתא שלי. היא נפטרה בדצמבר 2007.

סבתא שלי אחראית לכך שאני יודעת לתפור ולסרוג במסרגה אחת. היא היתה תופרת בחסד וכל מה שנגעה בו היה מושלם מוקפד ומקסים. כילדה היא תפרה לי את כל הבגדים שלי כמעט והיתה אחראית לאין ספור קרדיגנים קטנים סרוגים במסרגה אחת בדרך כלל עם כפתורים אלגנטים דמויי פנינה. הבגדים שלי לא דמו לשום דבר שקנו בחנות. המעיל הראשון שלי היה סרוג מחוט כחול כהה משולב בחוט דק ורוד בהיר (ככה עשו פעם צמר מגוון-סרגו בשני חוטים). היתה לו בטנת סטאן ורודה בהירה כדי שלא יגרד לי חס וחלילה...היתה שמלת סאטן לבנה עם נקודות אדומות קטנות שלבשתי לארועים חגיגיים. כשגדלתי לקחו אותי לבחור את הבדים. הכרתי את נחלת בנימין על כל חנויותיה. בסוף תמיד היינו הולכות לקנות את כל צרכי הגלנטריה (חוטים כפתורים רוכסנים...) ותמיד התפעלתי איך מכל קופסאות הכפתורים מה שהיא בחרה היה הכי יפה. בבית היינו בוחרות דוגמא מאין ספור חוברות הבורדה. הבד היה נפרש ונגזר(בזהירות כשקצה הלשון מציץ מזוית הפה)-היא ידעה לגזור בשתי הידיים סבתא שלי והיד השמאלית שלא נתנו לה להשתמש בה התגלגלה לשתי הבנות שלי.

כשהשתעממתי היא למדה אותי לסרוג במסרגה אחת-פשוט הושיבה אותי על ידה והורתה לי להסתכל מה עושים. תאמינו או לא זה עובד. מתישהוא עברתי מלסרוג חתיכות ריבועים מסמורטטות לדוגמאות אמיתיות. אף פעם לא קרא שלא היה לה איזה פרוייקט בהישג יד. אסור שישעמם לי בידיים-היתה אומרת לי. לא היה משהו שהיא לא ידעה לעשות בידיים-עד היום אני מצטערת שלא רצתה ללמד אותי תחרת פילה (סוג של תחרה שבו התחרה נבנית על בסיס של רשת שהריבועים שלה מתמלאים FILLET ויוצרים את הדוגמא).מעל הכול היא היתה פרקטית סבתא שלי. לדברים היה צריך להיות שימוש גם אם לא מיידי. הקטע הזה יושב חזק גם אצלי. מכונת הזינגר היתה מכונה שהיא קנתה לעצמה בגיל 16 אחרי שלמדה להיות תופרת והיתחילה להתפרנס מזה. זינגר מדהימה עוד עם מנוף רגל שנגנבה יום אחד מביתה כשכבר היתה בבית אבות-אין לי מושג איך היצליחו הגנבים להוציאה מהבית-היא שקלה טונות-והפיקה זהב.

לפני (הייתי הנכדה הראשונה ) היא כמובן תפרה לכל בני המשפחה האחרים. כשישבנו שבעה ספרו בנות הדוד של אימי בגעגוע כיצד תפרה לכולם בגדים לחתונה שלה עצמה " היא תפרה לנו שמלות מקטיפה-באדום ובירוק" . התמונות באלבום מגלות אישה לבושה בהקפדה -תמיד. תמיד עם צעיף, עם כובע, עם כפפות. ממחטה רקומה ומגוהצת.

לא הרבה דברים חומריים נשארו לי ממנה. כשנישאתי צויידתי בערימה של מפיות קרושה שנשמרות בתנאי מעבדה.כשפינינו את הדירה שלה לקחתי את המסרגות, עבודת סריגה שלא סיימה וחישוק רקמה מעץ.

והיא איתי בכל תך תפר ועין.

שומרת עלי שאמשיך.

מתגעגעת.