לא לא אני לא נוסעת... למרות שזה הפך להיות יעד די פופולארי לנסיעות בשנים האחרונות. חוץ מהעובדה שבזמנו מאד אהבתי את הסרט בכיכובו של רובין ויליאמס הפרוש הפרטי שלי למשפט הזה נולד בעיצומה של חופשה משפחתית באוגוסט אחד שבה גבר הבית קיבל טלפון מהעבודה לפני שבע ושלושים בבוקר (כן כבר היינו ערים-הבנות היו קטנות...) ומאותה שנייה הלכה לנו החופשה. מאז הביטוי הזה משמש ללוות כל טלפון מהעבודה שמגיע לפני השעה שבע ושלושים בבוקר ובעצם הוא מתאר כניסה למצב שלא משנה מה תעשה אתה לא יכול לשנות בו כלום רק לעבור אותו בשלום (וייטנאם לא?) אני והאיש במין וייטנאם כזה עכשיו. הוא עסק בגינון כל אתמול בערב (גינון מלשון גננת ואתמול היה יום שישי...) והיום בשעה שתיים ועשרים בדיוק הטלפון החל לצלצל ולמי שחושב שזה לא מתאים להגדרה שלי שיחשוב בשעון החוף המיזרחי של ארה"ב.
וכמובן זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עכשיו-לעבור בשלום-מסיבת סיום של הפייה, מבחני בגרות של הבלרינה, מסיבת סיום של הבלרינה, ביקורת בעבודה, עוד ביקורת בעבודה, הבוס מארה"ב בא לביקור, קיטנה, נסיעה...נראה לי שזה ברור לא??
ידעתי מראש שזה יקרה ולכן לצערי הרב מאד יש מספר לא מבוטל של החלפות שלא נרשמתי אליהם , ארועים שלא יכולתי להגיע אליהם וצמצמתי את היצירה שלי להתחייבויות מינימליות שאי אפשר בלעדיהן. מה שמאפיין את היצירה שלי עכשיו זה-באמצע...
אמצע התפירה...
אמצע הסריגה....
אמצע הספר....
ואיכשהוא אמצע הספר זה מה שבאמת מבאס אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
