כן אני יודעת הרבה זמן לא הייתי פה. לא באשמתי . זה לא אני זה החיים. אה וגם הלאפטופ שהיה באישפוז. אבל בעיקר החיים. מזל שכחלק מהם גם היצלחתי ליצור ורק לתעד לא בדיוק היצליח לי. שני דברים חשובים מאד קרו בזמן שלא הייתי פה-הבלרינה חגגה יום הולדת 18 ודי בצמוד נחגג סיום שנת י"ב במגמת מחול בארוע הידוע במחוזותינו כערב מגמה. ערב מגמה זה שם יפה לבית משוגעים... במשך שבועות היא יצאה מהבית בבוקר וחזרה אחרי 12 שעות, רעבה, עייפה והרבה פעמים כואבת. ימים רבים אבא שלה ויתר על האוטו כדי שהיא לא תצטרך לסחוב תלבושות ושאר ציוד ברגל

"מה? אני מחויבת שהוא יהיה בכושר!".

 בכל הזמן הזה כמובן לא פסקה פעילות בית סיפרית רגילה בנוסף למיון צבאי פה ושם.

בגלל שזאת הפעם האחרונה שהן מופיעות היו גם מתנות לצוות (תופת בלאגן והיתרוצצויות...) דיברי תודה (לא אין לי בעיה לעמוד על במה ולדבר לפני כולם) ועוד שאר אירגונים  והיתרוצצויות.

והוא היגיע. קדמו לו שלושה ימים מעוטי שינה ומפוצצי אדרנלין.

כולנו מתיצבים באולם. מוקדם קצת ואנחנו לבד. אני ניכנסת פנימה ומושיטים לי תוכניה בחיוך רחב.

נכנסת להלם קל לראות אותה בשחור לבן על שני עמודים. " היא לא אמרה לי כלום!" מרכזת המגמה מחייכת "היא ראתה את זה רק עכשיו והופתעה לא פחות..."

הערב עובר בסחרחורת של אורות וצבעים.

ריקוד פתיתי שלג מתוך מפצח האגוזים של צייקובסקי.

קטעים מתוך kammeballet של Hans Van Mannen

ולסיום Sing Sing של בוב פוסיי, קטע מיוזיקל נהדר רב משתתפים ורב קצב.

דיברי תודה. תיקון טעות-לא משנה כמה הרצאות מדעיות נתתי בחיים נאום התודה הזה גרם לי לדופק מטורף ובירכיים רועדות. מזל שיש לי ניסיון קרייני אז הקול רעד לי " רק במשפט הראשון" כדיברי גבר הבית (שגם היסריט את הנאום...).

הבנות מחלקות מתנות לצוות.

ריקוד סיום.

פרחים לבלרינה-זר מאיתנו.

ועוד כמה..

בלרינה שלי-מאחלת לך לרקוד את החיים.