כשהייתי קטנה סבתא שלי תפרה לנו בגדים. זה זכור לי ככיף גדול. בחלק מהמיקרים היינו נוסעות לנחלת בינימין ביחד כדי לבחור בדים ואחר כך הייתי מבלה שעות מהנות בעילעול בכל ירחוני הבורדה כדי להגיד מה אני רוצה שיתפרו לי. באיזה שהוא שלב אנחנו גדלנו , הטעם והאופנה הישתנו וסבתא שלי התבגרה וכבר  היה לה קשה לתפור. היה לי לא פשוט בכלל לקנות לעצמי בגדים. מצאתי את עצמי בודקת תפרים ומעקמת את האף, מתעצבנת מתויות מגרדות ועוד יותר מתעצבנת מהמחיר.השילוב של סלידה מדברים שראיתי בחנויות והמחיר שלא התאים למצבי הסטודנטיאלי התפרני  גרם לכך שהתחלתי לחשוב על לתפור לעצמי בגדים.  חשבתי  שראיתי את סבתא שלי עושה את זה כל כך הרבה פעמים שאין סיבה שאני לא אוכל לשחזר את זה. תתפלאו אבל זה היצליח לי. היצלחתי להבין איך להוציא גזרה מבורדה ובעזרת מכונת התפירה הישנה של אמא שלי שגייסתי לעזרה היצלחתי לתפור לעצמי לא מעט דברים (שלאף אחד מהם לא נשאר זכר וגם לא תעוד  לצערי). מאז נתפר הרבה חוט במכונות תפירה אני זנחתי את התפירה להרבה שנים וכשחזרתי אליה אמרתי לעצמי שבבגדים אני לא נוגעת.  מה שלא לקחתי בחשבון זה את שתי הבלרינות. הן דווקא מאד רצו שאני אתפור להם בגדים. ואני התחמקתי בהצלחה בתרוצים שונים שרובם התרכזו סביב העובדה שאחר כך זה לא ימצא חן בעיניהן וחבל  על הבד ועל העבודה. בסוף הן שברו אותי. פליטת פה לא זהירה גרמה לכך שהן ביקשו שאתפור לכל אחת חצאית זהה לחלוטין לחצאית שכבר יש להן.  אנחנו כבר יודעות שזה נראה טוב וגם המידה בסדר וככה תהיה לכל אחת עוד חצאית שווה.

זה היה לדעתי בתחילת החורף. את הבד הישגנו יחסית מהר-כמובן באחד הטיולים לנחלת בינימין. בד קורדרוי דק ומודפס שנקנה בקאשי. ואז הוא נכנס לתרדמת חורף בארון...את הגיזרה הוצאתי מהחצאיות שלהן ושיחזרתי את מה שידעתי על תפירת בגדים (היום אני יודעת כמה אני לא יודעת...). היו לא מעט פרימות-מזל שבבגדים קודם מכליבים אז זה לא כל כך נורא.

הנה אחת-גזרת פעמון שאצלנו באופו לא פתיע נקראת חצאית בלרינה...

חצאית מכווצת עם מותן גבוהה.

עבר המון זמן  עד שמצאנו  שבת לא גשומה לצלם בה. עבר עוד יותר זמן עד שזה נכתב כי באמצע המחשב אושפז , אבל זה יצא ממש בזמן לאביב-זמן ללבוש חצאית.

הבלרינות מאד מרוצות, אמא שלהן קצת פחות . לטענתי שזה לא מספיק מקצועי אמרו לי -אז תלכי ללמוד. סוכם שלא , אבל האופציה פתוחה להן אם זה מדליק אותן.