23 שנים גרתי בבית אחד. לעבור דירה היה משהו לא נתפס ומושך ביחד. מושך כי מה שרציתי הכי בעולם היה חדר לבד, בלתי נתפס כי באמת כילדה לא יכולתי לדמיין איך מעבירים חיים שלמים למקום אחר... גם לא שהיו יותר מידי דוגמאות מסביב. הסביבה הקרובה-שכנים, ילדים מהגן ומהכיתה כולם היו שם מסביב  כל הזמן-חלק מהנוף. מתי שהוא זה השתנה-אנשים התחילו לזוז-ילדים שחמש שנים היו חלק בלתי נפרד מתמונת המחזור השנתית פתאום לא היו בה כשסיימנו את בית הספר היסודי . מרובם לא שמענו יותר (הימים כאלה שבהם שיחות טלפון בן ילדים בגיל 11 לא היו דבר מקובל –אולי לצורך הכתבת שיעורים בטלפון כי נעדרת מבית הספר...).

כשהחלטתי להרשם לתואר שני במכון ווייצמן היה לי ברור שלא אשאר לגור בבית. התוכנית היתה לעבור לגור יחד עם האיש שלי ובחיים כמו בחיים תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אז החלטנו שנינו לוותר על הדירה הקטנה ישנה וחבוטה  אבל במקום מהמם במרכז תל אביב ולעבור לרחובות. באופן תמים משהו נסענו לרחובות חמושים בעיתון המקומי ולא מצאנו כלום. ההיצע היה נמוך, יקר ומיואשים קצת קפצנו לחבר מקומי לאחל שנה טובה רק כדי לפגוש שם את הדוד שלו שבדיוק חיפש דיירים לדירה של חמו וחמותו ושני חננות שכמונו נראו לו עסקה מעולה.  גם לנו. אז עזבנו את הדירה  הישנה חבוטה אבל במקום מהמם במרכז תל אביב ונכנסנו לדירה טיפה פחות ישנה וחבוטה ובמרחק הליכה נינוחה ממכון וייצמן. לדירה הזאת עברנו בעזרת המכונית המשפחתית של אבא של האיש שלי. האיש היה הראשון שציין את האבולוציה של המעבר-לדירה הראשונה שלו בתל אביב הוא עבר עם כל חפציו בתוך תרמיל גב של חיילים.

לשנייה הוא כבר עשה נגלות (בעזרתי האדיבה...) והנה לשלישית הוא כבר צריך אוטו... מכאן זה כמובן רק הדרדר. לדירה הבאה שלנו כבר נזקקנו ליותר מאשר סיבוב אחד במכונית (אבל הי-כבר היה לנו אוטו משלנו!) ולזאת הבאה-לקחנו מוביל...

על הבאה הזאת צריך להתעכב. למה? כי היא כבר לא היתה שום דבר ממה שהיו הקודמות.היא היתה בית פרטי מאובזר ונפלא בישוב שכולו מורכב מכאלה. בעלת הבית, שהיא ואני למדנו לדוקטוראט ביחד, נסעה לארה"ב לשנה ולא רצתה להשכיר את הבית לאנשים שאינה מכירה והעדיפה לתת אותו לנו בסכום סימלי  תמורת תחזוקה שלו וביחוד של הגינה. הרבה אני חייבת לבית הזה שארח אותנו שנה. בראש וראשונה שפעם ראשונה בחיי היה לי מטבח גדול ומאובזר שעשה לי חשק להשתמש בו. בבית הזה חזרתי לרקום, בבית הזה ארחנו המון חברים כי היה מקום והיה כיף וגם כי היתה מלחמה ואנחנו היינו במקום שהיה פחות חשוף לפגעיה.

יש הרבה חסד באפשרות להיות עיר מיקלט-באפשרות לסדר למישהו בקלי קלות, חדר, מיטה, מצעים, מקלחת  נפרדת ואוכל. הבית הזה נצרב לנו בתודעה ולחברנו בזיכרון וממנו עברנו ישר ל... דירה משלנו.

לכאורה עוד מעבר-הזמנו את אותו מוביל (שהיה ממש מבסוט מאיתנו), חזרנו לרחובות לאותו מרחק הליכה נוח ממכון ווייצמן אבל זה כבר היה אחרת. זה היה שלנו. שלנו. משכנתא, פרפרים בבטן ותוכניות על איך זה יראה. אז גם הבנתי בפעם הראשונה שלא כולם מרגישים ככה. שיש אנשים שזה מפחיד אותם והם עושים כל מה שהם יכולים כדי להשאר באותו מקום. לא משנה שצפוף, לא נוח, ישן, מתפורר. לא עוזבים מה שמוכר. כבר אז הבנתי שבית זה מה שאני אבחר שהוא יהיה והוא יהיה כזה בגללי/בגללנו, בזכותי/בזכותינו ולא משום סיבה אחרת. וכן לפעמים עוזבים מקום שלא בהכרח היה רע-אבל עוזבים אותו כי רוצים משהו חדש, משהו אחר. לא תמיד זה ברור לגמרי מה זה המשהו החדש הזה שמחפשים אבל קופצים למים עם ההרפתקאה הזאת. כן זאת הרפתקאה. בתור מי שהרפתקאות לא היו חלק נכבד מהחיים שלה אני כיום מאמצת לעצמי הרפתקאות-כאלה שמתאימות לי ושאני בוחרת.

אז אני  שוב-עוברת דירה... והפעם זה מפה מהמקום שבו  הייתי ב8 בשנים האחרונות ושארח אותי בכיף גדול. ISRABLOG היה המקום שבו פתחתי בלוג והתחלתי לכתוב על היצירה שלי בהתחלה ועל הרבה דברים אחרים אחר כך. זה היה אחד הדברים שפשוט רציתי. לא היה לי מושג מה יצא מזה-לאן זה יקח אותי ובאופן לא הגיוני זה גם לא היה איכפת לי בכלל. זה הסב לי הנאה ואושר וסיפוק והיכיר לי אנשים נהדרים ומקומות חדשים. וזה היה טוב ומקסים ועכשיו הזמן לעבור דירה. למשהו שהוא עוד יותר שלי. בית חדש ומרגש. וזה כל כך מרגש שאני בוחרת לא לקחת איתי כלום (או כמעט כלום...) מהבית הישן....

הנה הכתובת  

 אתם מוזמנים לעבור יחד איתי! הפוסטים הבאים יפורסמו רק שם.

עשיתי כל מה שאפשר כדי שתרגישו בנוח להתארח-אני אשמח אם תרשמו כדי שתדעו ראשונים מתי כתבתי משהו חדש ועל עוד דברים שיהיו פה. אם משהו לא עובד לכם אז תגידו ! תכתבו לי בתגובות, תכתבו לי מייל-איך שבא לכם. בית בלי אורחים הוא בית עצוב-מזמינה אתכם להתארח קבוע.