כשהבלרינות שלי היו צעירות והיה מגיע החופש הגדול תמיד היה לי רגע של צער .... קודם כל על זה שגם לי אין חופש גדול ואחר כך על זה שאני לא יכולה לבלות איתן את החופש הגדול כמו שהן היו רוצות. כל שנה היינו עסוקים בלהמציא איך לעבור את החופש הגדול יחד עם עבודה במשרה מלאה ולפעמים בלהכעיס עם תקופות לחץ שנפלו דווקא אז. אז בהתחלה המצאנו את קייטנת ההורים-הקונספט: אוספים בן 5 ל 8 חברים טובים וכל יום הורה אחר לוקח אחריות על כל החבורה אצלו בבית. ארוחת בוקר ארוחת צהריים ובאמצע כל מה שהורה יכול ומסוגל. היו ימי בריכה (כשכולם ידעו לשחות) סרט, יצירה, בישול, ביקור במרכז המבקרים של תנובה וגם יום כיף בעבודה של אבא/אמא. בדרך כלל הצלחנו להעביר ככה לפחות שבועיים. היו שלל בייביסיטריות-אני זוכרת במיוחד את גלי שהיתה גבוהה מאד (וספרה לנו שעד כיתה יוד היתה הכי נמוכה בכיתה...) מתוקה מאד ועטורת פירסינג, ואת נפתלי שהיה נרדם על הספה והבלרינה התלוננה שהיא עושה עליו בייביסיטר במקום הפוך....היו שנתיים שהדרמנו לחופשה באילת (שאחריהן נשבעתי שב 10 שנים הקרובות רגלי לא תדרוך בעיר הזאת), שנה בהכל כלול בטורקיה (אותה הבטחה כמו קודם אבל לכל החיים...) וטיולי בת מצווה. ואז זה נגמר... הן גדלו וכל מה שהן רצו זה שיעזבו אותן לנפשן ולתוכניותיהן ואני נדרשתי רק לספק שרותי אוכל הסעה וכביסה-אבל הי זאת שיגרה לא?
מה נזכרתי בזה פתאום? כי אף פעם, גם בשנים שזה היה מאד מתסכל, לא חשבתי שצריך לקצר את החופש הגדול, לבטל אותו או כל המצאה אחרת וגם לא היה בליבי על המורים הנוראים הללו שיש להם חודשיים חופש כל שנה.
אז, והשנה יותר מתמיד אני חושבת שכולנו היינו רוצים חופש גדול-תקופה של מילוי מצברים. כן כן אנחנו יכולים לצאת לחופשה וכל זה אבל תחשבו על זה-כמה פעמים בעצם יצאתם לחופשה ולא ממש הצלחתם להתנתק-רדפו אחריכם טלפונים מהעבודה, או מיילים- או שנאלצתם לקחת 3 ימים במקום שבוע כי ... אצלנו בבית כשיש טלפון מהעבודה לפני השעה שבע וחצי בבוקר אני פותחת אותו במשפט "בוקר טוב ויאטנם" למה? כי זה אומר שיהיה יום של מלחמה בגזרת העבודה (עד היום זה תמיד תמיד היה נכון) והביטוי הזה הומצא בחופשה משפחתית אחת שבה בילינו חלק ניכר בהמתנה לאיש שיסיים שיחות טלפון עם העבודה שרדפה אחריו.
אז יאללה-תומצא חופשת חופש גדול למבוגרים. יעשה לנו רק טוב.
אצלי חופש גדול היה קודם כל זמן לקרוא בלי הפסק והקייץ הזה אני שמחה שיש לי ערמה (צנועה...) של ספרים שאני מתקדמת דרכה בחריצות של תולעת. ביקורות ספרותיות זה לא אני ועוד לא כתבתי את ספר חלומותי אבל הי יש לי כבר הוצאת ספרים פרטית ומכובדת ....שאני תופרת.
מי שמשעמם לו מספרי בד לתינוקות יכול לברוח עכשיו ומי שעדיין לא מוזמן להשאר.
זה הספר של אור.
ככה אור קבלה את זה.
אבל אז ורד אמא של אור שאלה אם אפשר להוסיף לזה משהו.... ברור! והנה מה שנוסף-
הכי מדליק זה לפי בקשת הלקוח.
הנה עוד דברים שנעשו לא לפי בקשת הלקוח (בכל זאת הספר היה הפתעה) אבל לפי הכרותי האישית איתה או יותר נכון עם אמא שלה.
שני הדפים הללו הם לכבוד גזר החתול שהיה לורד המון שנים ושנפטר בשיבה טובה קצת לפני שאור נולדה.
יצא דומה?
הבד הזה הוא הוכחה שיש בד לכל מטרה אי שם בעולם. עובדה. לורד יש אוסף של שעוני סווטש...
תנחשו מה המקצוע של ורד?
ויש את מיכאל. מיכאל הוא הנכד של רחלי שהיא חברה טובה טובה שלי (תציצו לה בחנות התכשיטים שהיא מעצבת). באופן מוזר (הממ בעצם לא.. למי שמכיר אותי) ידעתי איך יקראו לו עוד לפני שנולד.
הספר של מיכאל יכול להתאים גם לבן וגם לבת מתוך ידיעה שככה אמא שלו היתה רוצה.
בד שעוד לא היה פה.
גם זה חדש! מתה על התיבת נוח הזאת.
לא יודעת מה איתכם אבל אני ממש הייתי שמחה לאוטו בעיצוב כזה.
אז קחו לכם קצת חופש ותדמיינו שזה חופש גדול ואיך הייתם הכי מרוצים ממנו... אולי תגלו שהכי בא לכם זה לקפוץ לים או להשאר בבית במזגן ולקרוא ספר....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
