שמונה שנים. שמונה שנים ברציפות אני זוכה לרגע המרומם הזה שנקרא " ערב מגמה". ערב מחול שמסכם השגים של שנה שלמה והוא כולו יופי ועונג.יופי כי אין יפות מהבנות הללו כשהן על הבמה רוקדות ועונג שניכר בכל תנועה ותנועה. והלב מתרחב ... מההשקעה, היופי, אהבה ונתינה.

זה מתחיל לקראת סוף הסמסטר הראשון עת מכריזים על נושא הערב. ערב של הרפתקאות תוכנן השנה

אחרי פסח כל העניין תופס תאוצה מוגברת-חזרות, חזרות, חזרות-ימים שלמים שהבלרינה יוצאת בשמונה בבוקר וחוזרת בשמונה בערב -עייפה, רעבה ולפעמים "מקושטת " בסימני מקצוע-מכות כחולות, "שרפות" (שפשופים מהתחככות עם הרצפה) וכפות רגליים דואבות. הרבה זיעה נשפכת בדרך לערב אחד מושלם.

הטקסי בלרינות (אני ...) עובד שעות נוספות-חזרות תאורה , RUN אחד, RUN נוסף, הופעה לבית הספר, לקחת את סבא וסבתא....לא לשכוח מצלמה ומסרטה, כרטיסים, מתנות....

והנה מתחילים... ההופעה האחרונה שלהם בחטיבת ביניים. בשנה הבאה כבר יופיעו בפורמט אחר וילכו עוד צעד קדימה  אבל הערב הזה עדיין כולו צחוק ילדות וחופש.

מסיבת התה של אליס מתחילה אצלה בבית-עם חברות ומיגדנות.

רואים את כל הגודי'ס על השולחן?

הצלם של החבורה העליזה (מחווה ללואיס קרול שצילם את אליס האמיתית ושתי חברותיה ביום בו סיפר להם לראשונה את הסיפור) הופך לארנב הלבן ואליס נופלת אחריו היישר לארץ הפלאות.

איזה דלת לפתוח?

אליס ממשיכה בדרכה ואחרי שבכתה ושחתה בים דימעותיה ורצה במרוץ האינסופי כדי להתיבש פגשה בסוף את הכובען המטורף...

סולו סטפס של הבלרינה שלי...(קריאות התפעלות ומחיאות כפיים סוערות מהקהל)

אליס מוזמנת למסיבת תה מטורפת...

כולם עושים חיים...

עד שאליס מכריזה ש"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שבה הייתי" וממשיכה בדרכה. פוגשת את חתולי הצ'שייר, והפרחים וגם את מלכת הלבבות והקלפים המרקדים שלה...

נחשו איך זה היסתיים? עם השיר הזה שאיחד בתוכו את כל מישתתפי הערב המופלא הזה, והמצלמה שבדיוק אז החליטה לא לצלם....

מה יותר מתאים מאשר Happy?

חכו  חכו לא נגמר עדיין... אל תקומו...

בכל שנה יש קטע של תודות לכל העושים במלאכה (ויש הרבה ולכולם מגיעות תשואות!) נאום של בנות ט' וריקוד סיום שלהם. השנה אמא אחת ( אני אני...) החליטה שיהיה נחמד שבנות ט' יקבלו משהו קטן נוסף לציון המעמד של סיום החטיבה. אז צרפתי חברה (תודה רקפת חולדאי!)וביחד התרוצצנו כדי שזה יקרה. בחרנו לתת לכל בת זר (בלרינות  ככלות הכל...) וחולצה . החולצות נאספו בבוקר ההופעה ואני ביליתי את הצהריים בלהצמיד לכל אחת תוית של תשומת לב ובלעטוף אותן בלי שהבלרינה תשים לב. היצלחתי בטח שהיצלחתי... הנה התויות בעבודה...

ככה זה נראה על החולצה

וככה נראית החולצה

כשאנחנו עלינו לבמה לחלק להן מתנות חיילת/בלרינה נשארה עם המצלמה וצלמה וצלמה וצלמה (הרבה יותר מוצלח ממני).

הן היו מופתעות. והן שמחו.

אני פוגשת את הבלרינה " ידעתי שאת זוממת משהו..."

חיבוק זה מחויב.

ואז הן רקדו לצלילי השיר הזה

הנה ההוכחה שהחיילת מצלמת הרבה יותר טוב ממני...כולן באויר!



 אבא של הבלרינות טען בתוקף שהריקוד שלהן היה הכי יפה והכי מוצלח מכל ריקודי הסיום שהיו... (אבאים יודעים הכי טוב כמובן!)

חזרנו הביתה על גלי אדרנלין שעדיין לא שככו. מזל שיש חופש ארוך כדי שכולנו נתאושש כי עוד שבועיים יש הופעה של הסטודיו לבלט....

עוד חמישה ימים לסוף שנת הלימודים וכל האטרף של סופשנה הישכיח ממני את הדבר הכי חשוב של סוף השנה -ערב מגמת מחול.

השנה רק הבלרינה הצעירה השתתפה -הבלרינה הגדולה החליפה את הטוטו ונעלי הפוינט (באופן זמני !) במדים ירוקים.

לא שזה הוריד חלילה מכמות ההסעות וההקפצות שאני עושה... אבל השנה דאגו לי שאהיה "חופשיה" מהרגיל. אין טוב בלי רע וההפך. 

רק שתדעו שהבלרינה הזאת שלי (ואחותה לפניה...) לא מסתפקת בעובדה שהיא רוקדת במגמת מחול. חוץ מזה פעמיים בשבוע היא רוקדת בלט קלאסי ופעם בשבוע היא רוקדת בלהקת סטפס. 

חבל שאי אפשר לשמוע...

הכול מתחיל פה , ליד הבר. מקומה של כל בלרינה. (התמונות צולמו בשיעור הפתוח של סוף השנה)

 ומכאן ממשיכים לשלל תנוחות בלתי אפשריות (למרבית בני האנוש לפחות...)

רואים איך המורה משגיחה על כולן בעיני נץ?

כל זה רק כדי לסיים בתנוחה הברבורית הזאת שגורמת לכולנו לחשוב ש" וואלה קלי קלות..."

אחד הדברים שמבדילים בן לימודים במגמה יחודית (כמו מחול אבל גם מוסיקה וספורט ואומנות...) היא שלשנה יש סדר מסויים וקצב וארגון. המאפיין של כולם הוא שלשנה יש שיא והשיא במגמת מחול הוא ערב מגמה. בערב מגמה מסכמים הישגים של שנה שלמה ומקבלים שעתיים של יופי פנטזיה וכישרון בכמויות. אז אחרי שבשנה שעברה היציגו את " מפצח האגוזים" השנה בחרו לא פחות ולא יותר להעלות את "FAME "

מסתבר שלסידרה שהיתה כל כך אהובה על בני דורי (אופס היסגרתי פה את גילי...) יש מעריצים גם היום. 

הערב כלל חוץ מאשר ההופעות החיות גם שני מסכי ענק שעליהם הוקרנו קטעים שצולמו מראש בבית הספר כדי ליצור את הערב אוטנטי ונאמן למקור.

זוכרים איך זה מתחיל? באודישנים כמובן...

צריך להראות לבוחנים את כל מה שאתה יודע...

אחרי שהתקבלת לבית הספר והמגמה הכי נחשקים שיש זה מתבקש לראות איך נראה שיעור לא?

אחר כך הגוף הרוקד נהייה מהיר יותר מהיד המצלמת....

כדי לקחת אותנו לקטע הסיום לצלילי השיר שכולם מכירים "....FAME-remember my name" משהו שכל רקדן מאחל לעצמו.

ונסיים איך לא בהשראה עצמה

כן אני יודעת הרבה זמן לא הייתי פה. לא באשמתי . זה לא אני זה החיים. אה וגם הלאפטופ שהיה באישפוז. אבל בעיקר החיים. מזל שכחלק מהם גם היצלחתי ליצור ורק לתעד לא בדיוק היצליח לי. שני דברים חשובים מאד קרו בזמן שלא הייתי פה-הבלרינה חגגה יום הולדת 18 ודי בצמוד נחגג סיום שנת י"ב במגמת מחול בארוע הידוע במחוזותינו כערב מגמה. ערב מגמה זה שם יפה לבית משוגעים... במשך שבועות היא יצאה מהבית בבוקר וחזרה אחרי 12 שעות, רעבה, עייפה והרבה פעמים כואבת. ימים רבים אבא שלה ויתר על האוטו כדי שהיא לא תצטרך לסחוב תלבושות ושאר ציוד ברגל

"מה? אני מחויבת שהוא יהיה בכושר!".

 בכל הזמן הזה כמובן לא פסקה פעילות בית סיפרית רגילה בנוסף למיון צבאי פה ושם.

בגלל שזאת הפעם האחרונה שהן מופיעות היו גם מתנות לצוות (תופת בלאגן והיתרוצצויות...) דיברי תודה (לא אין לי בעיה לעמוד על במה ולדבר לפני כולם) ועוד שאר אירגונים  והיתרוצצויות.

והוא היגיע. קדמו לו שלושה ימים מעוטי שינה ומפוצצי אדרנלין.

כולנו מתיצבים באולם. מוקדם קצת ואנחנו לבד. אני ניכנסת פנימה ומושיטים לי תוכניה בחיוך רחב.

נכנסת להלם קל לראות אותה בשחור לבן על שני עמודים. " היא לא אמרה לי כלום!" מרכזת המגמה מחייכת "היא ראתה את זה רק עכשיו והופתעה לא פחות..."

הערב עובר בסחרחורת של אורות וצבעים.

ריקוד פתיתי שלג מתוך מפצח האגוזים של צייקובסקי.

קטעים מתוך kammeballet של Hans Van Mannen

ולסיום Sing Sing של בוב פוסיי, קטע מיוזיקל נהדר רב משתתפים ורב קצב.

דיברי תודה. תיקון טעות-לא משנה כמה הרצאות מדעיות נתתי בחיים נאום התודה הזה גרם לי לדופק מטורף ובירכיים רועדות. מזל שיש לי ניסיון קרייני אז הקול רעד לי " רק במשפט הראשון" כדיברי גבר הבית (שגם היסריט את הנאום...).

הבנות מחלקות מתנות לצוות.

ריקוד סיום.

פרחים לבלרינה-זר מאיתנו.

ועוד כמה..

בלרינה שלי-מאחלת לך לרקוד את החיים.