השנה היתחילה לנו מוקדם מהרגיל... ב 28 באוגוסט בשעה 11 בלילה הסענו את הבלרינה הגדולה לבית הספר שהיה מקום המפגש למשלחת שיצאה לפולין. כן ככה הם פתחו את השנה -בשבוע בפולין. קדמו לענין 6 חודשי הכנה בצורת הרצאות, עבודות כתובות, סרטים שניצפו וספרים שנקראו. שבוע אחד של התרוצצות אינטנסיבית יותר-לקחת מעיל? לפתוח סלולארי לחו"ל?אני יכולה לקחת את הקרדיגן השחור שלך?אמרו לקחת גם כובע נגד שמש....אפילו בת המצווה של בת הדודה האהובה הוזזה ביום כדי שהיא לא תפסיד ...
במוצאי שבת אני נכנסת לבלוג של מיכל. מסתבר שהבת שלה כבר בפולין. מיכל מראה את מה שהיא הכינה לה לקראת הנסיעה. פתאום אני חושבת שהמכתב שבית הספר ביקש מאיתנו להפקיד בידיו ושימסר להם במהלך הטיול לא מספק. אני רוצה להכין לה עוד כמה דברים קטנים מאיתנו... כאלה שיעשו לה מצב רוח טוב... ושתדע שאנחנו חושבים עליה. אני לא נרדמת. הראש חושב חזק מה אני יכולה לעשות ושלא יקח לי הרבה זמן. תחשבי נייר אני אומרת לעצמי לא תפירה לא סריגה נייר. נייר זה מהר, נייר זה זמין.
אני חושבת על מכתב הטיסה שהיא והחברות שלה עושות אחת לשניה בכל פעם שמישהי טסה לחו"ל. אוקי-לא מיכתב טיסה אבל משהו להעביר את הזמן בטיסה. מה עוד מה עוד? תמונות! תמונות שלנו ושלה שהיא אוהבת! יופי שני דברים עוד משהו קטן-מה יעשה לה מתוק בלב? שוקולד... (תודה לאמא שלי האהובה שתמיד נותנת לנו במתנה בונבונירות עם שוקולדים שטוחים מסוג "ספלנדיד"...).
למחרת נופקו התוצרים הבאים-הודפסו מנדלות ונכרכו בכריכה סימלית . צורפה קופסת צבעים פשוטה . כל זה כדי שלא ישעמם בטיסה.
הודפסו תמונות שלנו (משמע אמא אבא בלרינה גדולה ובלרינה קטנה ) בשלל סיטואציות שבהן כולנו נראים מבסוטים ומחייכים. התמונות צורפו לכדי אקורדיון נייר ארוך והוכנסו למעטפה קטנה. סט אחר של תמונות כלל את המשפחה המורחבת-סבא סבתא בני דודים וכדומה. כאן מאחורי כל תמונה הוצמד משפט מתאים לתוכן. נבחרו 4 יחידות שוקולד והודבקו עליהם האותיות מ.ו. ת.ק. גם שוקולד וגם תרגיל מחשבתי... כל המעטפות הסגורות ניתנו לה דקה לפני שהיא סגרה את התיק עם הנחיות מה לפתוח איפוא ומתי.
יצאנו. ועכשיו תרגיל בדמיון- מהו גודל הפקק שנוצר כשמאתיים הורים מביאים את הילדים שלהם לנקודת מפגש לא מרווחת במיוחד? מהי המהירות שבה הם מנופנפים אתכם משם כשכל מה שהם רוצים זה להחזיק אותה בתוך החיבוק רק עוד כמה שניות....
למחרת חזרתי למכונת התפירה. עוד בשנה שעברה כשתפרתי לבלרינה את הקלמר הזה אמרה הפייה שבשנה הבאה היא רוצה לכבוד החטיבה קלמר כזה גם. הבטחתי, ברור שהיבטחתי. כשהפייה הפכה לבלרינה מספר 2 עקב העובדה שגם היא הלכה למגמת מחול הופיעה גם הבקשה שאתפור לה נרתיקי בד לנעליים ולבגדים כמו שיש לבלרינה הגדולה. בטח שהיבטחתי. אז הבטחות צריך לקיים. אנחנו רצות לקנות רוכסנים. שכחנו את הבדים בבית ואי אפשר לדעת מה גוון התכלת המדויק שאנחנו צריכות. אלי מהחנות אומר לי לקחת את כל הצבעים שאני צריכה ואת אלה שאני לא אשתמש להחזיר לו בפעם הבאה שאני אבוא. חמוד כזה. אנחנו חוזרות הביתה כדי להספיק לחתוך בדים ופליזלין ולגהץ חלקים. בסוף הערב כל החלקים גזורים.
למחרת יש פגישה עם המחנכת החדשה בחטיבת הביניים. אני שואלת אותה שוב אם היא לא רוצה לעבור לכיתה אחרת. בכיתה שלה אין אף אחד מבית הספר הקודם ורוב הילדים גרים באזורים אחרים לגמרי. היא מסרבת. קשוחה. לא, לא קשוחה, ילדה טאי צ'י -"יציב כהר, זורם כנהר". אני דואגת לידע את המורה שאם תצא מהילדה אי פעם תלונה יש להתיחס אליה בכבוד הראוי מפאת נדירותה. אנחנו יוצאות מהכיתה הממוזגת לחום המסנוור שבחוץ. אני חוזרת לעבודה והיא מתיישבת בבית לעטוף ספרים.
ב 31 לאוגוסט אני מסיימת לתפור-שני נרתיקי בד אחד לבגדים ואחד לנעליים רק תראו איך התאמנו את הבד לנושא.... (בד הבלרינות הוא מתנה מתמרי)
קלמר אחד שמורכב בעצם משלשה תאים נפרדים. הפעם אנחנו על טהרת התכלת.
למחרת הראשון בספטמבר-היא הולכת לבית הספר לבד. חוזרת ומספרת שהכול טוב. לא היא לא רוצה לעבור כיתה...
בכל יום בערב אנחנו מצלצלים למלון אחר בפולין כדי לדבר על הבלרינה.
בכל יום דיווח אחר -הניגוד בין הידיעה על טרבלינקה והמציאות שמכה בעיניים כמה שהמקום יפה, "מצאתי את האבן של הכפר של סבא. לא היצלחתי להדליק נר נשמה בגלל הרוח. בכיתי"
SMS שנכתב בחצות אחרי שנתנו להם את המכתבים מהבית "סקוויליונים של חיבוקים ונשיקות גם לכם!(איקון של נשיקה)" (מי שלא יודע כמה זה סקוויליון מוזמן לקרוא את הספר הזה ).
מסתבר שהטיסה שלהם נדחתה. מסתבר שזה מזל כי אנחנו צריכים לאסוף אותם משדה התעופה.
הבלרינה הצעירה לא מוותרת ואנחנו מתיצבים בהרכב מלא בשדה. הדלתות משחררות החוצה 200 אנשים צעירים בחולצות זהות. מזל שכל אחד מהם יודע לזהות את ההורים שלו, על ההורים נצפו מבטים מזוגגי דמעות/ חסרי מיקוד/ מלאי בילבול ובהלה (כל התשובות נכונות). חזרנו הביתה.
למחרת הם ביום חופש. כל העולם ואישתו מצלצלים לשאול מה שלומה.
בשביעי לספטמבר יש לי שתי ילדות/בלרינות שהולכות לבית הספר. אחת מסיימת ואחת מתחילה. עברו חמש שנים מאז היו ביחד באותו בית ספר.
צולם ביום הראשון של כיתה א' וכיתה ו'...
אחרי יומיים הבלרינה וחברתה לשולחן מחליפות בינהם יומנים בטעות (היומנים מחולקים על ידי בית הספר והם זהים). " אמא עכשיו זה ברור שאני חייבת לעשות פרסונליזציה של היומן שלי". (הפרסונליזציה מעשה ידי הבלרינה , הדפים-היו פעם שלי...)
ומכיון שחזרנו לבית הספר אני שוקלת להוסיף לאוטו שלי את הלוחית הבאה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
