יוצרים גדולים (בטח אמנים) לא מחכים שהמוזה תגיע אליהם. הם עובדים כל הזמן ויוצרים ללא הפסקה. לא מהכול הם מרוצים ולא תמיד הם שומרים הכול אבל ממשיכים ליצור-לא קמים בבוקר ואומרים היום אין מוזה אז לא עושים כלום....ליצור כל הזמן היא פריבילגיה שאין לי. בעיקר בגלל מגבלות זמן....כן כן אני מכירה כבר את כל הקלישאות-"זמן זה משהן שיוצרים" " למה שאוהבים יש זמן..." ובכל זאת...יש דברים שאני לא אוהבת ליצור בחלקים. אין לי בעיה עם סריגה או רקמה-אלה דברים שברור שלא יכולים להסתיים בישיבה אחת. תפירה או נייר זה משהו אחר... אני שונאת לקום מזה באמצע. אז או שאני מסננת פרוייקטים ארוכים מידי-כי ברור לי שאני לא יכולה לפנות שלושה ימים לכבודם או שאני מוותרת על לישון. אם לוקחים בחשבון את העובדה שאני עובדת לפחות 10 שעות ביום תחת כותרת אחת  ועוד איזה שעה תחת הכותרת " א.מ.א. שרותי לימוזינה " עוד איזה שעה שעתיים תחת הכותרת "א.מ.א. שרותי הסעדה, נקיון ותחזוקה" האופציה של לוותר על שעות שינה ( גם ככה אין לי יותר מ 6) לא תמיד אפשרית....אז קבוע אני מתוסכלת....יש לי רשימה בלתי נגמרת של דברים שאני רוצה לעשות ועוד לא הגעתי אליהם.

השבוע אבל קרה דבר מוזר-כל הגורמים לעיל התקיימו ובכל זאת הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו.. קטן אבל משהו...משהו שאוכל לעשות ממה שיש לי בבית, לא יקח לי יותר מידי זמן, אה ושכחתי...יהיה שימושי (לא אני לא מפולניה זאת מחלה בולגרית, גנטית...).

החלטתי לעשות קופסא מבד אבל קטנה-כזאת שתעמוד לי על השולחן במשרד ותאכסן בתוכה את הפלאפון שלי...

ההדרכה היא ההדרכה המצוינת של פרפרים ואני שיניתי את המידות כדי שיתאימו לפלאפון. המידות הסופיות הם משהו כמו 10 סמ על 8 סמ.

הבד החיצוני הוא ג'ינס שחור שנשאר לי מסינר שתפרתי לחבר (ושאתפור גם לעצמי בקרוב אני מקווה...) והפנימי הוא מסדרת הבדים שהזמנתי כדי לתפור את הכריות.

קבלו אותו

וככה הוא נראה עם הניד שלי בפנים...

לקח לי פחות או יותר חצי שעה והחלטתי כמובן שעכשיו אני צריכה ליצר את הגרסה הגדולה יותר גם כדי שיהיו לי קופסאות איחסון יפות...

זה כמובן דורש כבר התארגנות אחרת...

מה שכן כשסיימתי נרדמתי עליזה ושמחה אחרי שקודם הייתי פקעת עצבים... אפקט משונה לא?

ומילה אחרונה לכל סמויי הבלוג ובטח שלמנויים-אשמח שתגיבו....

היום לפני 98 שנים נולדה סבתא שלי. היא נפטרה בדצמבר 2007.

סבתא שלי אחראית לכך שאני יודעת לתפור ולסרוג במסרגה אחת. היא היתה תופרת בחסד וכל מה שנגעה בו היה מושלם מוקפד ומקסים. כילדה היא תפרה לי את כל הבגדים שלי כמעט והיתה אחראית לאין ספור קרדיגנים קטנים סרוגים במסרגה אחת בדרך כלל עם כפתורים אלגנטים דמויי פנינה. הבגדים שלי לא דמו לשום דבר שקנו בחנות. המעיל הראשון שלי היה סרוג מחוט כחול כהה משולב בחוט דק ורוד בהיר (ככה עשו פעם צמר מגוון-סרגו בשני חוטים). היתה לו בטנת סטאן ורודה בהירה כדי שלא יגרד לי חס וחלילה...היתה שמלת סאטן לבנה עם נקודות אדומות קטנות שלבשתי לארועים חגיגיים. כשגדלתי לקחו אותי לבחור את הבדים. הכרתי את נחלת בנימין על כל חנויותיה. בסוף תמיד היינו הולכות לקנות את כל צרכי הגלנטריה (חוטים כפתורים רוכסנים...) ותמיד התפעלתי איך מכל קופסאות הכפתורים מה שהיא בחרה היה הכי יפה. בבית היינו בוחרות דוגמא מאין ספור חוברות הבורדה. הבד היה נפרש ונגזר(בזהירות כשקצה הלשון מציץ מזוית הפה)-היא ידעה לגזור בשתי הידיים סבתא שלי והיד השמאלית שלא נתנו לה להשתמש בה התגלגלה לשתי הבנות שלי.

כשהשתעממתי היא למדה אותי לסרוג במסרגה אחת-פשוט הושיבה אותי על ידה והורתה לי להסתכל מה עושים. תאמינו או לא זה עובד. מתישהוא עברתי מלסרוג חתיכות ריבועים מסמורטטות לדוגמאות אמיתיות. אף פעם לא קרא שלא היה לה איזה פרוייקט בהישג יד. אסור שישעמם לי בידיים-היתה אומרת לי. לא היה משהו שהיא לא ידעה לעשות בידיים-עד היום אני מצטערת שלא רצתה ללמד אותי תחרת פילה (סוג של תחרה שבו התחרה נבנית על בסיס של רשת שהריבועים שלה מתמלאים FILLET ויוצרים את הדוגמא).מעל הכול היא היתה פרקטית סבתא שלי. לדברים היה צריך להיות שימוש גם אם לא מיידי. הקטע הזה יושב חזק גם אצלי. מכונת הזינגר היתה מכונה שהיא קנתה לעצמה בגיל 16 אחרי שלמדה להיות תופרת והיתחילה להתפרנס מזה. זינגר מדהימה עוד עם מנוף רגל שנגנבה יום אחד מביתה כשכבר היתה בבית אבות-אין לי מושג איך היצליחו הגנבים להוציאה מהבית-היא שקלה טונות-והפיקה זהב.

לפני (הייתי הנכדה הראשונה ) היא כמובן תפרה לכל בני המשפחה האחרים. כשישבנו שבעה ספרו בנות הדוד של אימי בגעגוע כיצד תפרה לכולם בגדים לחתונה שלה עצמה " היא תפרה לנו שמלות מקטיפה-באדום ובירוק" . התמונות באלבום מגלות אישה לבושה בהקפדה -תמיד. תמיד עם צעיף, עם כובע, עם כפפות. ממחטה רקומה ומגוהצת.

לא הרבה דברים חומריים נשארו לי ממנה. כשנישאתי צויידתי בערימה של מפיות קרושה שנשמרות בתנאי מעבדה.כשפינינו את הדירה שלה לקחתי את המסרגות, עבודת סריגה שלא סיימה וחישוק רקמה מעץ.

והיא איתי בכל תך תפר ועין.

שומרת עלי שאמשיך.

מתגעגעת.

בשבוע שלפני פורים נסעתי באופן לא צפוי ליומיים במילאנו. לא לנוח חס וחלילה...לעבוד. אני מתעבת נסיעות כאלה-מגיעים אליהן מרוטים ובאפיסת כוחות,מגייסים כוחות כדי לעשות את כל מה שצריך שם ואז חוזרים למגייסים כוחות כדי לעבור עוד שבוע מטורף כאן...נסעתי ביום ד' בערב וחזרתי בשבת בערב. ישר לתוך התחפושת של הפייה הצעירה. הפייה ידעה כבר די מזמן שהיא רוצה להתחפש לשף-היתה לה סיבה מצויינת-יום ההולדת שלה חל היום ולכן היא רצתה להביא לכיתה עוגה בפורים ואם כבר עוגה אז שף.... הילדות שלי ידועות בכך שהן יודעות מה הן רוצות וטוב שכך, והן קבלו את זה מאבא שלהן...לפייה גם היו הוראות ברורות איך התחפושת תראה "מכנסיים לבנים חולצה לבנה סינר וכובע..." מכנסיים וחולצה יש נשארו הסינר והכובע. מצאתי בד לבן ודי עבה (בשפה מקצועית הוא נקרא דריל) ותפרתי כובע לפי הדרכה שמצאתי ברשת. הסינר הוא סתם חתיכת בד מרובעת עם שני שרוכים ארוכים כדי שאפשר יהיה לסגור מקדימה. לקישוט תלינו לה עליו גם מגבת ובתוספת מגש עם כדורי שוקולד כל מה שכולנו רצינו לעשות זה Kiss The Chef

ביום ראשון הבטחתי לעצמי, נלך לישון מוקדם....

ביום ראשון נזכרתי שיזמו במקום העבודה שלי הבאת משלוחי מנות ביום שני והחלפה בין האנשים. מה לשים בפנים לא היתה בעיה אבל אריזה.???ממש לא התחשק לי ללכת על הגזרה המסורתית של צלחת עטופה בצלופן ונזכרתי שיש לי בבית שקיות נייר חומות כאלה שמשמשות לTake Away .מפה לשם נשלפה קופסת הקראפט שלי, מספריים, דבק ויצאה שקית...מה אני אגיד-אחרת...

אני אהבתי ומייד טענתי לעצמי שזאת שקית שהתחפשה-התחפשה לשקית מעוצבת...

בצד היה תלוי כרטיס קטן עם ברכות לפורים

בתוך השקית בנוסף לכל הממתקים התחבא החבר (או החברה) הזה...

מובן שכשחילקו את משלוחי המנות שלי היה היחיד שהיה ארוז ככה...גרסת הצלופן שלטה ללא עוררין ולרגע קצת התחרטתי שלא בחרתי בה.

מי שקבלה את המשלוח שלי היא מישהי שאני מאד מעריכה ולכן היתה לי הפתעה גדולה שהיא לא אמרה כלום בקושי תודה. את הגרבוב היא מיד העבירה לשותפה שלה לחדר שהתפעלה ממנו מאד ושיש לה ילדות קטנות.אני מודה שהופתעתי. אני יודעת שפעם הייתי נעלבת עד עימקי נשמתי.  מה שמלמד אותי רק שכנראה מאד קשה לצפות תגובות של אנשים גם אם עובדים איתם ומעריכים אותם וחושבים שמכירים אותם.

מה שבטוח-לא אפסיק ליצור.

אשמח אם תשתפו גם בחוויות שלכם.

.