השבוע הלכתי עם הבנות לקנות ציוד לשנה החדשה. כל שנה אנחנו עושות את זה במהלך חודש יולי כדי להמנע מהדוחק של הרגע האחרון. ברור שכל שנה אנחנו נאלצות ללכת עוד פעם אחת לפחות בגלל ספר שלא היה או שפתאום נזכרו באיזה אביזר נשכח למרות הרשימה הקפדנית שהורכבה. השנה הסכום שהוצאנו היה בערך שליש ממה שהוצאנו בשנה שעברה. זה היה די מפתיע וקרה בגלל כמה סיבות: הבלרינה נכנסת לכיתה י"ב (איך זה קרה?!)-את רוב הספרים יש לה כבר, איכשהו נשארו הרבה מחברות משנה שעברה-קנינו מעט מאד מחברות, הפיה לא צריכה יומן (מקבלים מבית הספר) והחליטה שהיא רוצה שאני אתפור לה קלמר כמו שתפרתי לבלרינה בשנה שעברה, כמו כן אף אחת לא מחליפה ילקוט... בקיצור יצאנו בזול. זול זה כמובן ממש לא ותמיד תמיד בתקופה הזאת אני חושבת על אנשים שאין להם מאיפוא להוציא את הסכומים האלה כדי לקנות לילדים שלהם את כל הציוד לשנת לימודים חדשה.

זאת הסיבה שכל שנה  אני מחפשת איך לתרום למי שאין.

בשנה שעברה סוף סוף שלפתי מהארון את הילקוטים הישנים של הבנות ותרמתי אותם לקבוצה שאספה ילקוטים משומשים. מאד שמחתי שלא נכנעתי ללחץ ושמרתי אותם למרות מחאות בני הבית על המקום שהם תפסו בארון.  השנה מיכל פ הבלתי נלאית ארגנה תרומה של קלסרים עטופים וקלמרים לילדי בית ספר יסודי  בפורום טקסטיל וליבוד והיה ברור לגמרי שאני אצטרף.

הקלסר הוא קלסר טבעות רגיל ואני תפרתי לו עטיפת בד. רציתי לעשות קלסר לבנים דווקא בגלל שיש לי בנות והרבה יותר קל לי לתפור לבנות.

רציתי ליצור משהו שיתן הרגשה של משהו חדש ומסקרן, איזושהיא הרפתקה וגם ציפיה לעתיד. כל זה התגלם לי בצללית של ילד וכלבו מעיפים עפיפון לגבהים. למה? לא יודעת אולי בגלל השיר הזה...

הצללית באדיבות אדון גוגל וגברת זרוקס. היא הועתקה לבד ונצבעה בצבע אקרילי שחור.

הנה מקרוב

העפיפון מטלאים בצבעי אדום תכלת וצהוב

את אותו עפיפון תפרתי גם על גבי הקלמר -אותו הרכב צבעים, קומבינציה טיפה אחרת

ולא יכולתי לשלוח את הקלמר ריק אז הכנסתי לתוכו גם כמה דברים-מספריים חדשים, דבק, חבילת צבעים, סרגל מתוק,עיפרון מחק ומחדד.

מחר הקלסר והקלמר יסעו כל הדרך למיכל פ ואני מקווה שבתחילת השנה הם יפגשו ילד אחד שיאהב אותם .

הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מכינה לכל החברים שלי מתנות עבודת יד. התשובה היא כמובן שלא. מכל מיני סיבות. הסיבה הכי טריויאלית היא שיש אנשים שזה פשוט לא מדבר אליהם. יש את אלה שיחשבו שאני מנסה לחסוך הוצאות (ברור שרק מי שיוצר יודע איזו השקעת זמן זה וזמן הרי שווה כסף), יש את אלה שלא יהיו מרוצים משום דבר (ואז עדיף שיוכלו להחליף משהו מהחנות)ויש את אלה שאין לי מושג מה ימצא חן בעיניהם, ולא זה לא אומר שאני לא מכירה אותם...

ויש את אלה שיאהבו כל מה שאעשה להם במיוחד מפני שעשיתי את זה בשבילם.  למען הסר ספק אני בדרך כלל חושבת טוב טוב מה להכין כדי שהמתנה באמת תמצא חן בעיני המקבל.   

ברוח הדברים האלה תפרתי מתנת יום הולדת לחבר לעבודה. לא משהו גדול או מסובך. בשל עיסוקו של האיש נבחרה מעטפת בד שיכולה לשמש למסמכים ועטיפה לדרכון. לעטיפת הדרכון הייתי חייבת פשוט חייבת להשתמש בבד מפת האוצר  החדש שלי. תגידו בעצמכם מה יותר מתאים לדרכון ממפת אוצר של פיראטים?

וככה הוא נראה פתוח

ואם יש לך מפת אוצר אז צריך מעטפה בשביל לשמור עליה לא? מייד נתפרה מעטפה למסמכים וברוח הפיראטים נבחר בד חום לצד החיצוני  עם סגירה שקצת מזכירה סגירה של מעטפות ישנות.

הצד הפנימי הוא בפסי תכלת (ים, גלים...) עם הפתעה...

אם הרפתקאות אז עד הסוף-והבדים הם רק תרוץ... (הכיתוב הוא חותמות אותיות מסיליקון שנקנו מקסם שימושי -מאד מרגש שאפשר לכתוב בעיברית...)

אוטוטו סופשבוע-מקווה שאתם מתכננים איזו הרפתקה.

חברים ותיקים מגיעים לביקור בארץ. קובעים פגישה לבראנץ' בשבת-כל אחד מביא משהו כמובן. אני מתנדבת להביא מיני פנקייקס. מהסוג שלא משאירים ממנו שאריות. הפנקייקס האלה שבכלל התחילו בתור לביבות זה הנשק הסודי שלי-נשק סודי לפינוק ילדות בבוקר/ערב, נשק סודי כשצריך להביא משהו מהר למפגש ומצד אחד לא נעים להביא משהו קנוי ומצד שני לא ממש יש תועפות זמן לעמוד ולהכין.

הכול התחיל כשהבלרינה התחילה ללכת לגן (כלומר מזמן) היבטיחו לנו בשבועת צופים שבגן היא תאכל הכול (חי חי חי ). אחרי כמה זמן היסתבר שהיא כמובן לא אוכלת הכול וצוות הגן שלא יכול היה לסבול בשום פנים ואופן את המחשבה שהיא לא תאכל היה שומר לה אוכל שהיא אהבה לימים שבהם היה אוכל שהיא לא נגעה בו... כך התוודענו ללביבות.... אחרי כמה זמן נשברנו וביקשנו את המתכון-שיהיה גם בבית. מאז המתכון שונה הותאם ושופר לטובת אישה אחת שלא סובלת לטגן בשמן ושבדרך כלל אין לה יותר מידי זמן.בואו נתחיל מהסוף-ככה זה נראה-

אפשר לפרוש כאן כמובן... מי שמוצא חן בעיניו יכול להמשיך לקרוא, מי שתמונות מפורטות לא חשובות לו יכול לרדת ישר לפינת הקיצור בסוף...

מצרכים מאד פשוטים

מתחילים לערבב

גביע אשל או גיל, ביצה, שתי כפות סוכר וכפית אבקת אפיה-אני אוהבת להשתמש במטרף אפשר לעשות את זה גם בכף כמובן.

 כאן רואים איך הבלילה נראית ורואים את השלב הבא-ממלאים את המיכל של האשל בקמח ומוסיפים לתערובת. ממשיכים לבחוש.

מוסיפים מעל עוד שתי כפות של חלב

וזהו. מגיעים למירקם הנכון.

מחממים מחבת טפלון-שלי קצת מקרטעת אז אני משמנת אותה-כל אחד מכיר את המחבת שלו הכי טוב-אם עובד לכם עם פחות שמן -יופי, אתם יודעים שצריך יותר-גם בסדר.

מוזגים בכף לביבות/פנקייקס למחבת-אני מצאתי שכף הגשה של סלט יוצרת את הגודל המושלם מבחינתי.

לא מצופפים את הלביבות-שיהיה מספיק מקום להפוך בנוחות.

הצד העליון מתחיל לפתח בועות שמתפקעות (ומממש כיף לפוצץ...)

זה הזמן להפוך-אני אוהבת להפוך במרית צרה וארוכה.

הופכים את כולן-הצד השני לוקח כמובן הרבה פחות זמן-כדאי להרים את הזוית של אחת הלביבות ולבדוק שהן לא נשרפות.

מורידים לצלחת עם נייר סופג במידה והשתמשתם בשמן (סורי את זה לא צילמתי)

טאאאאאדם

הכי טעים עם סירופ מייפל כמובן אבל גם דבש, ריבה ושוקולד נוטלה מתקבלים בברכה.

ובקיצור:

מערבבים-

גביע אשל או גיל, שתי כפות סוכר, ביצה, כפית אבקת אפיה, קמח בכמות שממלאה את גביע האשל הריק ושתי כפות חלב.

מערבבים עד שאין גושים.

מחממים מחבת טפלון ומשמנים קלות.

יוצקים לביבות בכף-לא מצופפים.

הופכים כשנוצרות בועות גדולות על פני הלביבות שמתחילות להתפוצץ.

מטגנים עד שמזהיב בצד השני ומורידים לספיגה על נייר סופג.

משתדלים להשאיר משהו לשאר בני הבית....

ברור שהכמויות ניתנות להכפלה ושילוש-אני היום שילשתי את הכמויות ויצאו שתי צלחות גדושות כמו זאת שמצולמת כאן.

כאמור-מעולם לא נשארות שאריות.

קרן ביקשה למסור שהיה מאד טעים. מסרתי.

ועוד משהו למסור-הקיפודה הכי מוכשרת בעולם מקיימת בלוגולדה שווה במיוחד לרגל הרשומה ה 101. כן ירבו. כדאי לכם לרוץ ולראות מה קורה אצלה בטוח שתשארו ולא תזוזו.

שבוע נהדר.