סיפור שהעליתי בפורום ושם כבר הסתיים עם עוד פרקים, זה הפרק הראשון אבל לדעתי,
יכול להצטייר גם כסיפור בפני עצמו, עם סוף מפתיע (?)

"זה שמונה דולר בבקשה" נאנחה המוכרת בייאוש אל מול פניה של אנדי.

"בבקשה" אנדי הניחה מספר מטבעות על הדלפק, תפסה את השקית ויצאה בריצה מן החנות הקטנה בפינת הרחוב. היא הגבירה את קצב הריצה ובשניות ספורות חלפה על פני בלוקים רבים של דירות מגורים.
בקצה הרחוב עמד שלט האוסר על כניסה לאזורים החשוכים, אנדי דחפה את השלט הכבד בשתי ידיה,
חלפה על פניו והחזירה אותו למקומו, צועדת בשקט בחושך המבהיל, בשעות הקטנות של הלילה.
שקית הניילון הלבנה בידה, ובתוכה לחמניה ובקבוק משקה, מנת לילה קלה לפני השינה.
אנדי זללה במהירות ונשכבה על רצפת האספלט ברגליים כואבות, כשראשה שעון על תיק הגב שלה,
כל שנותר לה היה לעצום את עיניה ולשקוע בשינה עמוקה.

עם צאת השמש, פקחה אנדי את עיניה והביטה לשמיים החשופים במקצת מבעד לבניינים שהקיפו אותה.
הסמטה הייתה מוארת באור בוקר, וניחוחות של מאפים שררו באוויר. זהו יום שישי, ומשאית האספקה למכולת הגיעה, מלאה בכל טוב, מלחמניות חמות עד לעוגות מתוקות. אנדי שפשפה את עיניה והניחה את תיקה בין רגליה,
מוציאה ממנו את ארנק הבד הקטן שהכיל את כספה המועט. היא שפכה את שלל המטבעות על האספלט והחלה לספור אותם בשקט, אוספת כל מטבע אל ידה ומחשבת הכל בראשה.

"חמישה-עשר דולר" סיננה מבין שפתיה בתום הספירה, זה יספיק לה. יספיק לה לעוד שתיים-שלוש ארוחת לפחות, אם לא יותר. היא הכניסה את כל המטבעות לארנק ותחבה אותו בתא הקטן בתיק. הבוקר הגיע ואיתו יום חדש,
אנדי נזקקה לשטיפת פנים מהירה לפני שתצא, היא הניחה את התיק וניגשה לברזיה קטנה ביציאה מן הסמטה,
ומילאה בידיה את מי השתיה הקרירים, מתיזה אותם על פניה. 'כל כך מרענן' חשבה אנדי בעודה מנגבת את פניה בחולצתה, היא חזרה ותפסה במהירות את התיק שלה, וברחה מן הסמטה מבלי שאף אחד ישים לב אליה,
לא ההורים שרצים עם ילדיהם לגנים ולבתי הספר, לא העובדים החרוצים בחליפות שחלפו על פניה ולא נהג
המשאית שעמד בפקק שכיסה את פני הכביש. היה זה עוד בוקר רגיל, עם אותן צפירות, צעקות ורחשים
שנשמעו כמו בכל בוקר, אנדי שאפה את האוויר הצח לקרבה, וצעדה במורד הרחוב, חוזרת שנית לאותה מכולת
בה ביקרה אמש. המכולת הייתה עמוסה באנשים, חלקם מחפשים בין האגפים הצפופים וחלקם עומדים בתור לקופה, תשושים וחסרי סבלנות כלפי הקופאית המסכנה שישבה מאחורי השולחן.

אנדי שלפה לחמניה טרייה מהמדף, ובקבוק חלב מהמקררים הגדולים שניצבו על יד הדלת, היא נעמדה בתור והמתינה בשקט. כשהגיע תורה הקופאית כבר איבדה את סבלנותה ותקתקה במהירות את המחירים שעלו על הצג.

"שישה דולר" היא אמרה בתוקפנות.

"מה?" שאלה אנדי בקול מופתע.

"מה ששמעת. שישה דולר בבקשה" חזרה המוכרת.

"בדרך כלל זה עולה שלושה דולר" מלמלה אנדי בפרצוף שואל.

"המחירים עלו, מתוקה" אמרה המוכרת בחיוך צבוע, כשאצבעה מכוונת אל מכשיר הטלוויזיה, קריין החדשות דיבר ללא הפסקה על קפיצת המחירים בשוק, ועל מצב הכלכלה במדינה.

"לעזאזל" מלמלה אנדי, היא שלפה עוד מספר מטבעות מהארנק והניחה אותם על הדלפק.

"תודה רבה" אמרה המוכרת בחיוך שאמור היה לגרום לאנדי לחייך בחזרה.

"ביי" אנדי הסבה את פניה אל הדלת כשבידה השקית ויצאה מן החנות בכעס, הדלת נטרקה מאחוריה ואנדי נותרה מאוכזבת על יד חלון הראווה. הכסף לא יספיק לה, לא לעוד ימים ארוכים, לארוחת ערב, לילה וזהו. לאחר מכן היא תישאר בלי שום דבר. היא התיישבה על המדרכה ואכלה בזעם את הלחמניה, לוגמת מדי פעם מבקבוק החלב שנח לצידה על המדרכה, ראשה תהתה מה עליה לעשות, האם עליה להשיג כסף כבר היום בערב, או לשמור את
המטלה למחר בבוקר, ממש לפני שתגווע ברעב.

'ואם זה לא יצליח?' חשבה לעצמה, היא תיוותר רעבה וחסרת כל, בסמטה שלה.

"לעזאזל" היא השמיעה אנחה כבדה וקמה מן המדרכה, מתהלכת ברחובות העיר בצעדים קטנים. כשחלפה על פני חלון ראווה של חנות חשמל, היא נעצרה למראה המכשיר הקטן שהציג את החדשות. 'אירועי חג המולד יחולו בקרוב' הקריין אמר בחיוך, כשמתחת לתמונתו רצות כותרות רבות המספרות על אירועים שיחולו בחג.

'חג המולד' חשבה אנדי, הצביטה בלבה הייתה חזקה מתמיד, היא הסבה את מבטה במהירות והמשיכה ללכת,
מהלכת לה ברחובות ניו יורק ללא מטרה.

בבוקר שלמחרת קמה אנדי תשושה מתמיד לאחר לילה ארוך של חיפושים אחר השלט הניצב בכניסה לסמטה, כשבסוף התגלה לה שהשלט הוחלף בשלט אחר האומר בשתי מילים פשוטות 'אין כניסה'. היא פקחה את עיניה והביטה סביב, הבוקר היה אפור יותר מקודמו, בטח בשל השלג המתקרב, חשבה אנדי לעצמה בעודה שוטפת את פניה, היא תפסה את תיק הגב וצעדה אל עבר המכולת, בידיעה שהיום, ארוחת הבוקר שלה תגיע בדרך הקשה.
היא נכנסה אל המכולת, מנופפת לשלום לאותה מוכרת שתמיד ישבה מאחורי אותו שולחן, עם אותה הבעה מיואשת, בעודה נאבקת עם חוסר הסבלנות של לקוחותיה. אנדי הסתובבה בין האגפים, מחפשת אחר הצפוף ביותר,
כשידה אוחזת בחוזקה בתיקה. היא נעצרה באגף המקררים, עומדת על יד אישה מבוגרת, בעלת שיער מחומצן
ומבנה גוף עגלגל. היא הביטה באותה אישה, שולפת מעדנים מן המדפים, וזורקת אל העגלה הריקה. מעדנים דיאטטיים מכל הסוגים, מכל הטעמים. אנדי הביטה בתיק הצד של האישה, מונח במושב העגלה המיועד לתינוקות.

"סליחה, אני יכולה לבצע שיחת טלפון?" שאלה אנדי בקול תמים למדי.

"מה? כן, בודאי" אמרה האישה ושלפה את המכשיר הסלולארי מתיק הצד שלה, אנדי פלטה נשיפה כבדה,
שמחה לאור העובדה שהמכשיר הסלולארי נמצא בתיק ולא באחד מכיסיה של הבחורה. היא אחזה במכשיר הטלפון, ממלמלת מילים וצעקות אל תוך האפרכסת, ממתינה שהאישה תסתובב אל אחד המדפים. לאחר שניות קצרות, האישה עזבה את העגלה למספר רגעים, ונכנסה אל האגף המקביל, אנדי ניצלה את ההזדמנות, היא הביטה מסביבה, כולם היו עסוקים בחיפוש אחר מוצרים שונים. אנדי הניחה את מכשיר הפלאפון בתיק ושלפה את ארנק העור היוקרתי שבתוכו, משני צידיו היו כיסים שהחזיקו בתוכם את כרטיסי האשראי וכרטיסי המועדון, אנדי פתחה את התופסן של הארנק, וחיטטה בתא הקטן ששמר בתוכו את כל השטרות, שני שטרות של חמישים דולר נחו בתוכו, אנדי שלפה את אחד מהם וסגרה את הארנק במהירות, זורקת אותו אל התיק ותוחבת את השטר אל כיסה.

"תודה" היא קראה אל האישה שעוד התעסקה עם קופסאות השימורים באגף המקביל, האישה הביטה לאחור,
נופפה לאנדי והמשיכה בחיפושים. אנדי יצאה מהחנות עם תחושת הקלה, ועם שקית מלאה במוצרים שיחזיקו ליום-יומיים, היא מסודרת לימים הקרובים, כרגיל. גניבה כבר לא היוותה סיפור גדול מדי בשביל אנדי, שחיה את חייה הפשוטים כבר למעלה משנה. הדרכים המקוריות, חוש המשחק המוצלח, הכל הוביל לכך שחייה יסתדרו, אף על פי שאין בידיה דבר. בין אם זה שוטרים, מוכרים או עובדי משרד הרווחה, אנדי מאז ומתמיד הצליחה לחמוק ולהרוויח מהמצב. היא נגסה בלחמניה שבשקית בידה, והתענגה על הטעם. אף על פי שהשיגה סכום נאה, היא ידעה שעליה להתקמצן על כל סנט, או שבסופו של דבר הסכום יספיק לה ליומיים, אם לא פחות.

הערב ירד, ואיתו גם מזג האוויר החורפי שכבש לאיטו את ניו יורק הקרירה, אנדי התכרבלה בתוך עצמה,
יושבת לה לבדה בסמטה. גופה קפא, והיא רעדה ללא הפסקה.

'ואלו הם רק הימים הקירירם' חשבה לעצמה, 'מה יהיה בימים המושלגים?' היא עצמה את עיניה בייאוש,
לא משנה כמה הצליחה בבוקר, הקור הנורא הצליח להפיל אותה, על זה היא לא חשבה. בעוד הלילה חולף לו לאיטו,  אנדי עצמה את עיניה והצליחה, בדרך פלא, להירדם.

המעלות טיפסו לאיטן, כשהשמש עלתה לשמי העיר הגדולה, אנדי פקחה את עיניה, מתחרטת על חוסר האחריות שתקף אותה בלילה שעבר. היא הייתה חייבת לרכוש לעצמה מעיל מכובד, או לפחות שמיכה, כל דבר, רק שיהיה משהו שיכסה אותה בשעת הלילה, היא קמה רועדת ומתעטשת ללא הפסקה. והצינון הזה רק הוכיח את טיפשותה. אנדי קמה במהירות, תפסה את התיק על גבה, התנערה במהירות ויצאה מן הסמטה. הפעם היא ויתרה על המים הקרים, כיוון וכל גופה קפא. היא רצה במהירות למכולת, ונכנסה פנימה, משפשפת את ידיה על מנת לחמם אותן. "בוקר טוב" מלמלה בשקט והחלה להסתובב בין האגפים, היא מצאה את האגף העמוס ביותר, הפעם, כצפוי,
אגף המרקים והמנות החמות. היא הסתובבה בין האנשים, ומצאה אישה צעירה, נראית כבת עשרים, שאחזה בידיה תינוק קטן. אנדי הבחינה בתיק הגב שהונח בעגלה, ושמחה לרגל המצב. "סליחה, אפשר שיחת טלפון?" שאלה, מבולבלת למדי, אנדי מעולם לא השתמשה באותה טקטיקה שנית, אך הבוקר ראשה לא תפקד טוב מספיק על מנת לחשוב על טקטיקה חדשה.

"בטח, הנה" האישה שלפה את המכשיר מכיסה. 'זה יהיה בעייתי' חשבה אנדי. היא תפסה את המכשיר והיססה
לכמה שניות, האם עליה לוותר?, היא הניחה את המכשיר על אוזנה, והחליטה שהיא תעשה זאת, לא משנה מה.
היא לא תקפא לילה נוסף. היא דיברה אל דמות דמיונית מבעד לשפופרת במשך שניות ספורות. התינוק שבידי האישה החל לבכות, והיא נענעה אותו בזרועותיה על מנת להרגיע אותו.
האישה החלה להתהלך לאורך האגף, מנסה להרגיע את בכי תינוקה, אנדי ניצלה את ההזדמנות
ומיהרה לצעוק "אני שמה את המכשיר בתיק שלך, בסדר?", האישה הנהנה עם הגב מופנה כלפי אנדי,
שבינתיים כבר הספיקה לשלוף את הארנק מהתיק, לא היה לה זמן לספור את השטרות, היא הניחה את
המכשיר בתיק ולפתע שמעה את בכי התינוק נפסק, בעודה מרימה את ראשה, הארנק בידיה, והאישה עומדת מולה במבט צונן וכעוס, אנדי ידעה שזהו, זה נגמר, היא נתפסה.