"יש משהו שרציתי להגיד לך כבר הרבה זמן..."
"אז תגיד..."
"את לא משהו"
"תסביר את עצמך"
"את לא משהו בכלל. היה חשוב לי להגיד לך את זה. ביי"
באמת שלא ידעתי איך לאכול את מה שאמרת לי,
האם שווה בכלל לאכול את הדייסה הזאת?
התגובה הראשנית כמובן, היתה תגובת המסכה כמו שאני נוהגת לקרוא לה, שכנעתי את עצמי שאלה שטויות ואיך לבן אדם שלא מכיר אותי יש בכלל זכות לדבר עליי?
אבל משום מה, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה שאמרת, זה הציק לי, זה שיגע אותי, זה ערער לי את הביטחון יותר ממה שהוא היה מעורער קודם לכן,
אומרים שרק דברים נכונים שאומרים עלייך מעליבים אותך,
כנראה שהוא קלע בול.
עקב האכילס שלי, נקודת התורפה שלי.
אני לא משהו.
ואם אנחנו כבר מדברים בכנות,שני, בואי כבר נשים את כל הקלפים על השולחן.
את פחדנית, אף פעם לא היתה לך את התעוזה הזאת ללכת ולעשות מה שאת באמת באמת רוצה.
את טיפשה, לא מצליחה בשום דבר.
אין לך כישרון בשום דבר, ממוצעת מינוס בהכל כמעט.
חסרות לך פרופורציות.
גם מראה שיכסה על כל זה אין לך,
את שיטחית בגלל שחשבת שמראה יכול לכסות על כאלו דברים.
יש לך פיצול אישיות ואת מתחילה לדבר אל עצמך בגוף שני.
את גם מבקרת את עצמך יותר מידי.
כנראה שאת הדייסה הזאת אני ורק אני בישלתי לעצמי, והוא פשוט דאג לפקוח לי את העיינים ולהאכיל אותי בדייסה המרה,
אחרי שאני אסיים לאכול אותה, בתקווה שאני לא אקיא תוך כדי, אני אחפש מתכון חדש, מתכון משופר.
סוף שבוע רגוע ושבת שלום לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
