.my life and me

לא הייתי פה דיי הרבה זמן. האמת שאין לי כל כך מה לכתוב.

הכל כרגיל.

שמתי לב היום שאין לי באמת מישהו שאני יכולה לדבר איתו ולשתף אותו ברגשות שלי.

היום אני וחברה שלי דיברנו, שיחת לב-אל לב כזאת..

היא סיפרה לי על דברים שעוברים עליה[ובמיוחד דבר ספציפי אחד] הקשבתי, ותמכתי.

ניסיתי לספר לה גם על דברים שעוברים עלי.. אבל היא נראתה ממש לא מרוכזת ובקושי הקשיבה.

זה לא קרה רק היום.זה תמיד ככה.

סוףסוף חשבתי שאולי אני אוכל להוציא את מה שאני חושבת בקול. ידעתי שדבר כזה יקרה.

למה תמיד יוצא שרק אני תמיד תומכת, מעודדת, מקשיבה כשלי אף אחד לא באמת מקשיב?

בהתחלה קצת נפגעתי, אבל אולי זה לטובה שאני לא מספרת לאנשים יותר מידי. ככה אני לא נחשפת ואני לא יכולה להפגע

[כמו שקרה לי הרבה פעמים]. ואחרי הכל, אני שונאת שמרחמים עלי. אז אולי זה באמת לטובה לא?!

אני מאוד מבולבת בזמן האחרון. אבל דבר אחד הבנתי- אני לא צריכה עידוד של חברים בשביל להרגיש יותר טוב

 או יציאה מעצבות.

למדתי לחיות בלי זה.

למרות שמדי פעם קצת עידודים בנושא ספציפי לא יזיקו.

שבת שלום