.my life and me

אני כמעט תמיד חושבת לפני שאני מדברת. כשאני לא, אני אומרת דברים שפשוט מוציאים אותי בן-אדם אחר.

אמרתי לה מה שיש לי על הלב,פשוט היא לא שמה לב

למה כבר ציפיתי ממנה? הרי כבר ממזמן אני יודעת שהיא לא שם בשבילי ורק אני בשבילה..

היא אמרה לי משהו כתגובה ואני יודעת שאם היא הייתה אומרת את זה בזמן אחר,לא עכשיו כשאני ממש מחוזקת נפשית

בנושא הזה,היא הייתה קצת פוגעת בי.

אני שונאת את זה שיש לי נטייה לפלוט דברים ואז להתחרט.

אני כל כך רוצה לראות את הפרצוף שלה עוד כמה זמן!! אני אראה לה ולכולם מאיפה משתין הדג.[אוייש איזה משפט><"]

מעכשיו אני לא אתן עצמי לדבר או לפלוט מילה, או חצי מילה על הנושא הזה או בכלל על מה שיש לי בלב.גם לא לחברות אחרות.

אחרי יום ממש נהדר, תמיד משהו חייב להרוס.

אני מרגישה כאב כל כך גדול. אני לא יודעת איך להוציא אותו. כמה שאני מנסה, הוא נשאר.

איך מצבי רוח ומצבים יכולים להשתנות מקצה לקצה..רק בכמה שעות.

אני לא יודעת עד כמה אוכל לסבול את כל זה.

אני מרגישה כמו ספוג. סופגת-סופגת-סופגת הכל.. אבל בלי לשחרר את הרגשות החוצה. מתישהו אני אתפוצץ.

כמה שנמאס לי וכואב אני מנסה להיות אופטימית כמה שאני יכולה. למדתי כבר ששקיעה בתוך הכאב והדיכאון לא עוזר

בגרוש למצב. רק מחמיר.

יהיה טוב. 

זה נשמע לי כל כך ריק עכשיו.

"ועם הזמן אתה אומר, זה רק ילך ויסתדר.

מחר בבוקר נתעורר  ליום חדש נפלא "