הכל דבש

אתמול בבוקר בדרך לעבודה הודיעו פתאום על נפילות בצפון ומהרגע הזה כל היום נהרס לי. נכנסתי לבית המלאכה שלנו וראיתי את המתח והחרדה שאחזו בי משתקפות אלי מפניהם של חברי לעבודה. כולנו עברנו ביחד את מלחמת לבנון השנייה, נוסעים לעבודה למרות האזעקות, ובורחים למקלט כל פעם שרדיו חיפה (ששוב חזר לסקלה שלנו ברדיו) הודיע ששוב נשמעה אזעקה.

בשבוע שעבר כבר ניקיתי את השירותים במקלט, פתחתי את הברז בניאגרה ופיניתי את הגרוטאות שצברנו שם. הבוקר אחד העובדים שלנו שימן ובדק את פתח החירום, הביא בטריות טריות לפנס וטען את תאורת החירום מחדש, לא שהוא חושב שנצטרך אותם, אבל בכל זאת... שיהיה, וכל הזיכרונות מאז חזרו להציף אותי.

אני אף פעם לא אשכח את הדקות המתוחות ההן, בקיץ 2006 איך עמדנו צפופים במקלט הקטן, מנסים לזהות נפילות, מתפללים שלא ניפגע ישירות, ושהחיזבאללה לא יפגעו חלילה במשהו רעיל או נפיץ באזור התעשייה שאנחנו נמצאים במרכזו וכולנו נעוף לשמיים, או נחנק מענני אמוניה או איזה רעל אחר.

כל יום אתמול עבר עלי בהקשבה דרוכה לרדיו וסיימתי אותו הרוסה מעייפות שלא נבעה מעבודה קשה אלא ממתח נורא. המתח הזה, למרות שמקורו נפשי, משפיע אצלי מאוד גם על הגוף ומתיש אותי מאוד. בדקתי ומצאת שמתח הוא גורם ידוע ברפואה כגורם למחלות, גם נפשיות וגם פיזיות.

הכי מצחיק היה שלילי התקשרה אלי באותו בוקר בפקודה ובדקה שאצלנו הכל בסדר. מהבחינה הזאת באמת חל שינוי גדול מאז שאני הייתי חיילת וכל הכבוד לצה"ל. יפה בעיני שהם מעודדים ומחזקים את הקשר של הצבא עם הבית. מסתבר שקלטו סוף סוף שהחוסן של החייל בא מהעורף ושאם מערבים את ההורים שיבינו מה הילדים עושים ויתמכו בהם ובהן זה יהיה לטובת כולם. לצערי היא לא יכולה להגיע גם השבוע הביתה. היא נמצאת בשמירות, ממלאת מקום של חיילים שלוחמים עכשיו.

הבוקר ראיתי סרטים מהשטח שצילמו לוחמים בזמן הקרבות. הם הסבירו מה הם עושים ולמה, וצילמו אמצעי לחימה שתפסו במטבח של בית שנכנסו אליו. הסתכלתי עליהם וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה - איך הם מסוגלים לסחוב על הגב תרמילים כל כך כבדים?

אני מסתכלת על הצילומים מעזה על הבתים שם, בתים רגילים לגמרי, סתם רחובות כמו אצלנו... קודם החאמס הסתובב שם ובטח גירש את האזרחים ועכשיו החיילים שלנו נמצאים שם... הג'ינג'י הסביר לי שהם שוברים את הקירות בין הבתים כדי לעבור ככה מבית לבית בלי להסתכן ... כמה קל להפוך בית פרטי לבסיס צבאי, להיפטר מבעלי הבית ולהשתלט עליו.

בשקט בלב אני יודעת שזה עלול באותה מידה לקרות גם אצלנו... טיל יכול ליפול על הבית שלנו ולהפוך אותו לעיי חורבות מאובקים, או חלילה צבא זר ישתלט עלינו... זה בלתי נתפס, אבל בהחלט עלול לקרות.

אולי ילנה – הקולגה שלי בעבודה - צודקת וישראל זו מדינה מטורפת וצריך לברוח מפה מהר. היא באה לפה מתוך ציונות ורצון לחיות עם יהודים בארץ ישראל, אבל כיום היא כל כך פוחדת ומצטערת שנתקעה פה עם הבת הקטנה שלה שנולדה צברית. אני יודעת שאם היא הייתה יכולה להרשות לעצמה מבחינה כספית היא הייתה לוקחת את עצמה ואת הילדה שלה ובורחת. אני מבינה אותה ומצטערת עליה, אבל לא מסכימה עם הדעות שלה, לנו אין לאן לברוח, וגם אם היה אני לא רוצה, ברחנו מספיק, הורי ברחו כילדים קטנים מהגרמנים ואחר כך ברחו מהקומוניסטים, ברחנו יותר מידי שנים, פה הבית שלנו וזו התחנה האחרונה שלנו.

מאז שזה התחיל אני קוראת כל כך הרבה דעות על המלחמה הזו עד שראשי מתפוצץ, לכל אחד יש דעה משלו על המצב, כולם מנומקים והגיוניים מאוד... כל אחד צודק לשיטתו, יש בכלל צדק אחד?

כנראה שלא.

והנה עוד יום שישי, צריך לרוץ לנקות ולסדר ולהכין ולבשל ודבר ראשון קניות!

בפוליטיקה אני לא מבינה הרבה ולא במדיניות אבל אני יודעת שלאכול צריך תמיד, ואת הבית צריך לסדר ולארגן לשבת גם אם הילדה שוב לא מגיעה, ואני יושבת ומתפלספת מול המחשב במקום לעבוד. מספיק לחפור, הלכתי לענייני, שבת שלום לכולם.