הכל דבש

היום הודיעו רשמית ברדיו שיש מיתון. בדקו ומצאו שיש צמיחה שלילית במשק - מן אוקסימורון משונה שכזה -  ולכן אנחנו במיתון.

המילה הזו, מיתון, ישר זורקת אותי ארבעים וכמה שנים אחורה, לתקופה של לפני מלחמת ששת הימים.

הייתי אז רק ילדה בת תשע, עשר ופתאום כולם התחילו לדבר על מיתון, ואפילו כתבו עליו בעיתון 'הארץ שלנו' שנהגתי לקרוא בשקידה. בזמנו הוא היה מנייר פשוט, בלי תמונות צבעוניות, עיתון רציני וחינוכי לילדים רציניים ומחונכים כמוני.

לא הצלחתי לקשר בין המיתון המאיים הזה לחיי השלוים והמוגנים עד ששמעתי לילה אחד את הורי מתלחשים בפולנית, מדברים על העבודה של אבא ומה הם יעשו במידה ו...

לא הכול הבנתי, חלק בטח דמיינתי, אבל עד היום אני זוכרת היטב את נימת הדאגה והחשש בקולם שהחרידה אותי מאוד. פתאום קלטתי שגם הורי הכל יכולים לא יודעים הכל וגם הם מפחדים.

כיום אני מבינה היטב את דאגתם, אבל אז היא ערערה את עולמי הקטן. בשנים ההן הורי היו היו זוג צעיר יחסית של שכירים שיצאו מהקיבוץ עם שני ילדים קטנים, מעט מאוד בגדים מהוהים ומאה לירות שקיבלו תמורת עבודת פרך של שלוש שנים.

אחרי שעזבו את הקיבוץ שניהם עבדו קשה מאוד, אבא הסתדר ככימאי במפעל שנמצא עד היום בצומת דשנים, די קרוב למקום בו אני עובדת היום, ואימא עבדה כמנהלת חשבונות בתחנת דלק.

הם שילמו משכנתא, ופרנסו את עצמם ואותנו בלי עזרה מאף אחד ותמיד העדיפו לקנות ספרים על פני מותרות. חיינו בדירה קטנה מרוהטת במעט רהיטים וכיום אני מבינה שהיינו עניים למרות שאז לא הרגשתי כך כי כולם חיו בצמצום.

האמת שלא היה על מה להוציא כסף בארץ בשנים ההן, לא היו טלוויזיות, אף אחד לא נסע לחו"ל ומכוניות היו נדירות מאוד. כשהיה קר הדליקו תנור נפט תוצרת פרידמן, וכשהיה חם אכלנו קרטיב (צהוב או אדום) ונכנסנו לבנק כדי ליהנות לכמה דקות מהקרירות של המזגן שהיה אז המצאה מודרנית ומרעישה.

החיים התנהלו בשלווה ובנחת במדינה שבקושי נחלצה מתקופת הצנע ופתאום מיתון! פיטורים, מחסור וחששות לעתיד.

במבט לאחור אז התחלתי להתבגר ולעשות את צעדי הראשונים מהילדות לבגרות.

אחר כך באה תקופת ההמתנה המתוחה שהתחברה אצלי לדאגה של המיתון ואז הגיעה מלחמת ששת הימים ופתאום הכל השתנה והזמן החל לרוץ במהירות מפתיעה.

בעיני הילדה שהייתי אז נראה היה שכל המבוגרים סביבי - כולל הורי והמורים בבית הספר - השתגעו קצת, או התבלבלו או משהו... הם דיברו כל הזמן על המלחמה ועל הנס שקרה לנו, התרברבו בצה"ל כמו ילדים שנצחו במשחק כדור רגל, הניפו דגלים, אספו אלבומים ותמונות של אלופי צה"ל, ואחר כך רצו וקנו טלוויזיות, טיפסו על הגגות כדי לכוון את האנטנה בזווית המושלמת.... מין קדחתנות מוזרה אחזה בכולם וסחפה גם אותי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

בינתיים חלפו השנים, המילניום השלישי פרץ, והמיתון שוב מאיים. אני כבר מבוגרת, לפעמים אפילו חושבת על הפנסיה, ועדיין, כששוב מדברים על מיתון, אני חשה חסרת ישע כמו ילדה.

פתאום אין עבודה, פתאום אני יושבת במעבדה חסרת מעש ומבלה שעות ארוכות בקריאת ספר, יודעת שהחודש לא יהיה בונוס. הבוס מדבר על קיצוץ נוסף בשעות העבודה, ולמרות ששוב נצחנו, כנראה, במלחמה הפעם המיתון לא נעלם באורח פלא, המלחמה תמה והוא עדיין כאן, מדאיג ומאיים כמו לפני ארבעים וכמה שנים.