הכל דבש

סיימתי זה עתה לקרוא את הספר "הבן הטוב" של שי גולדן. הוא מספר שם את סיפור חייו, איך נזנח עם אחיו הבוגר על ידי אימו יולדתו בבית יתומים, ואיך אומצו הוא ואחיו על ידי זוג אנשים חשוכי ילדים.

הספר נגע בי בהמון רמות. גם כי הוא סיפור חושפני שחותר בכל כוחו להגיע אל האמת ומתרחק מכל התייפייפות פוליטקלי קורקט, וגם כי הוא מתאר בצורה מדהימה ומדויקת את הדינאמיקה המשפחתית הדפוקה בבית הוריו המאמצים שמרוב כוונות טובות ורצון להיות הורים מושלמים לילדים מושלמים הצליחו לדפוק את החיים גם לו וגם לאחיו הבוגר.

המשפחה שהוא מתאר מאוד מאוד מוכרת לי, משפחה של עולים אשכנזים, אירופאים שלא ממש מבינים איפה הם חיים, ובונים סביבם תפאורה מזויפת למען השכנים והחברים ומספרים לעצמם ולילדים מיתוס משפחתי שכל דמיון בינו לבין המציאות מקרי בלבד.

גולדן מציין לא פעם שרק מי שחי במשפחה הזו יכול להבין אותו ואני שגדלתי במשפחה די דומה - קצת פחות דפוקה, אבל בערך בסגנון הזה - מבינה לגמרי על מה הוא מדבר.

גם בעלי היקר הגיע מאותו הכפר, הורי עלו מפולין והוריו מרומניה (כמו ההורים המאמצים של גולדן) וגם הוא נסוג לעיתים לסוג הזה של התנהגות קטנונית ומעצבנת (לדוגמא - האבא מביא את עצמו לסף התקף לב כי הילדים שכחו להוריד את המים בשירותים והאשמה כמובן נופלת עליהם) שהדבר היחיד שיכול לה הוא חוש הומור ים תיכוני בריא, ועור עבה מאוד שהצלחתי לגדל עלי במשך השנים.

וכמובן שהסיבה העיקרית שאני כותבת על הספר הזה היא העובדה שגם אני ובעלי אימצנו זוג אחים. אני שמחה להגיד שעשינו הכול הפוך מהוריו המאמצים של הסופר, ומעולם לא שיקרנו לילדים המאומצים שלנו שקר דבילי ומגוחך כמו הוריו המאמצים של גולדן – שקר שהילדים הפרטיים שלי היו מפוצצים תוך שנייה - ואף פעם לא ניסינו להסתיר מהם דברים שנוגעים לחיים שלהם.

מהיום שהם הגיעו אלינו הסברנו להם הכול לפי רמת הגיל שלהם, ובעצת העובדת הסוציאלית שלנו גם הכנו להם ספר תמונות שהסביר להם מאין הגיעו, ולמה הם אצלנו ולא אצל ההורים הביולוגיים שלהם.

תמיד קראנו לדברים בשמם, תיבלנו את כל הקשיים בחוש הומור, לא ניסינו לדרוש מהם להיות ילדים מושלמים וחסרי פגמים ולא הצגנו את עצמנו אף פעם כמסכנים ומוכי גורל למרות שקשה לגדל שני ילדים לקויי למידה וכמו אצל כולם גם אצלנו במשפחה היו צרות ובעיות וחילוקי דעות לרוב.

בעיקר הרגיזה אותי ההתנהגות של האם בספר (שמזכירה מאוד את חמותי שתחייה) שעוררה סקנדל נוראי ועשתה למחבר רגשות אשמה איומים כדי שלא יעז חלילה לפגוש את אימו הביולוגית. אני בשום אופן לא מבינה את הלחץ וההיסטריה שלה ובעיקר לא מבינה למה הסקרנות הבריאה הזו של הילדים להכיר את מוצאם הביולוגי נתפסה אצלה כבגידה.

זו אירוניה קטנה ומוזרה של הגורל שדווקא ביום שבו סיימתי את הספר עוגי נוסע עם אחותו הביולוגית לבית אימו הביולוגית כדי לחגוג שם יום הולדת לאחיו הגדול.

בזמנו הוא נהג להיפגש עם המשפחה הביולוגית שלו בסתר (וזה קרה עוד לפני שהוא הפך לבוגר חוקית - יוזמה של האחות הגדולה שלו, הביולוגית שהצליחה בדרך לא דרך לאתר אותו ואת צץרץ וליצור אתם קשר).

כל החשאיות הזו גרמה לו להרגיש אשם ואומלל, הוא לא אהב לשקר לנו ולהתגנב, אבל מצד שני חשש לפגוע בנו, ולבסוף ביקש מהמדריכה שלו בנוער העובד שתשוחח איתנו על העניין. בלי שדיברנו על זה קודם גם אני וגם ג'ינג'י אמרנו מיד שאין לנו בעיה, ושברור לנו למה הוא רוצה להיות בקשר עם אימו הביולוגית ועם אחיו ואחותו הגדולים, ואם צץרץ מעוניין בכך גם הוא יכול להצטרף. אחיו ואחותו הביולוגיים אפילו הגיעו אלינו הביתה לפגישה בשנה שעברה וסיפרו לנו על האימוץ מנקודת המבט שלהם.

צץרץ ביקר פעם אחת אצל אימו הביולוגית ופגש שם גם את אביו ואחר כך החליט שאין לו זמן וחשק לשמור אתם על קשר. הם בעיניו זרים ואולי הוא עדיין לא בוגר מספיק להתמודד עם שתי משפחות.

עוגי (שבקרוב יסיים את התיכון ויתחיל שנת שירות, או יתגייס, הוא עוד מתלבט) כן נפגש אתם מידי פעם ומשוחח אתם לפעמים בטלפון.

עוגי אומץ בגיל חמש וחצי והספיק לחיות עם משפחתו הביולוגית עד גיל שלוש וברור לנו שלא שכח את המשפחה ממנה הגיע. גם לפני שנפגש אתם הוא היה קרוע בין שתי המשפחות. אנחנו מבינים את הצורך שלו להיות אתם בקשר ולא רואים בכך בגידה או סיכון שהקשר שלו אתם יפגע באהבה שלו אלינו ושלנו אליו. תמיד הסברנו לבנים שההורים שילדו אותם אהבו אותם מאוד והם חושבים עליהם ודואגים להם גם כיום, וזו הסיבה שהם נמסרו לאימוץ, כי הוריהם רצו בשבילם את הטוב ביותר ולא הצליחו לגדל אותם בעצמם.

אף פעם לא ראיתי בילדים רכוש בלעדי או ביטוח שיש להשקיע בו בהווה כדי שיישא תשואה בעתיד ויהווה תמיכה בי לעת זקנה.

אין לי תשובה אחת למה אדם רוצה ילדים, אני מניחה שמדובר בצורך אגואיסטי של בן אדם להמשיך את הגנים שלו, או במקרה של אימוץ את המורשת, או השד יודע מה, אולי שם המשפחה. כמו שאמר חליל ג'ובראן המשורר -  ילדים הם רק החיצים שאתה יורה אל העתיד, פיקדון זמני שאתה מטפח לזמן מה עד שיגיע זמנם לעמוד ברשות עצמם.

מי שמגדל ילדים תוך עשיית חשבונות וחישובי תועלת לא יגיע רחוק. ילדים לא צריכיםלהגשים למעננו את הפנטזיות הפרטיות שלנו ואין טעם לדרוש מהם את זה. דרכו של העולם היא שילדים אף פעם לא מחזירים את ההשקעה הכספית שעשית בהם, אבל הם תמיד מצליחים להפתיע אותך. גם אנחנו עשינו אותו דבר להורים שלנו -הג'ינג'י לא נעשה פקיד בנק, כלכלן או מהנדס כימיה כמו שהוריו קיוו, ואני מעולם לא השלמתי תואר אקדמי, ולא התחתנתי עם גבר עשיר, כמו שהורי מן הסתם קיוו.

אנשים משבחים אותנו על האימוץ ואומרים שעשינו מצווה, וזה תמיד מביך אותנו, אף פעם לא חשבנו שמגיע לנו מקום בגן עדן בגלל שצירפנו אותם למשפחה שלנו. עשינו את זה כי חשבנו שעצוב להיות משפחה קטנה עם ילדה אחת בלבד ואני לא הצלחתי ללדת עוד ילדים. האימוץ נבע מטעמים אגואיסטיים לגמרי, לא מגיעה לי תודה עליו, אני ישרה מספיק עם עצמי כדי להודות בכך.

אני מאחלת לכל שלושת ילדי אושר, בריאות וחיים מלאי סיפוק. איך הם יחיו את חייהם ולאן יוליכו אותם זו הבחירה שלהם. אין לי שום דרישות מהם חוץ מאשר להיות אנשים הגונים ואני אשתדל לעזור ולתמוך בהם כמה שאוכל, אבל אני לא חיה למענם, ואני לא מצפה שהם יחיו למעני.

הקורבניות הזו של ההורים של גולדן מעצבנת אותי, אני שונאת את הגישה הדפוקה שלהם לחיים ולהורות ולא מבינה למה הם חיו חיים חסרי שמחה והומור והצליחו לדפוק הכול בלי שום סיבה סבירה, מן הסתם ההורים שלהם חינכו אותם בדרך הזו והם המשיכו בה. 

אותי למשל אין דבר שמשמח יותר מאשר לראות את הורי המבוגרים מבלים, מטיילים, מוציאים כסף על עצמם ומבזבזים את הירושה בלי בושה. הם עבדו קשה כל החיים ומגיע להם, עושה לי טוב על הלב לראות אותם בריאים מטיילים, מבלים וחיים חיים מלאים. אני מקווה שהילדים שלי יפרגנו גם לי אותו דבר כשאצא לפנסיה ושלא יבנו עלי בתור בייבי סיטר - אני מתכוונת להיות סבתא עסוקה שאין לה זמן לסרוג, לאפות עוגיות, או להיות חולה ומנג'סת כמו סבתא שלי ז"ל.