הכל דבש

כשאני הייתי ילדה נדמה היה לי שבשביל הורי הדבר הכי חשוב ביותר בעולם הוא שאהיה תלמידה טובה. היה לי הרושם שאיש לא רואה אותי, רק את הציונים שלי - הורי לחצו עלי מצד אחד, המורים מצד שני, וכולם הציקו ונדנדו לי שאשב ואלמד ואצליח במבחנים.

אני, מה לעשות, שנאתי ללמוד. בית הספר שעמם אותי, המבחנים גרמו לי כאב בטן מרוב מתח וחרדה מהכישלון וכל מה שרציתי היה לשבת בשקט בחדרי, לקרוא ספרים ולכתוב חיבורים.

בעיקר שנאתי ללמוד חשבון, וגם אנגלית לא כל כך אהבתי עד שפגשתי מורה מעולה שתוך חודש של שיעורי עזר בחופש הגדול הביאה אותי לרמה של שאר הכיתה וחיבבה עלי את השפה האנגלית. חבל שבמתמטיקה לא קרה לי הנס הזה ועד היום אין לי בגרות במקצוע המאוס הזה.

כשהפכתי לאימא החלטתי שאני בשום פנים ואופן לא אציק לילדים שלי. לא ארד לחייהם, לא אמרר להם את שעות הפנאי מבית הספר, ואתמוך בהם כנגד המורים שבטח יחזרו על אותה המנטרה המאוסה - יש לתלמיד פוטנציאל, כמה חבל שהוא לא ממצה אותו ולא מבזבז את זמנו בלימוד עובדות עבשות ומשעממות במקום להתעסק במה שבאמת מעניין אותו.

מורים יקרים, תרשו לי לגלות לכם בסוד - התלמיד לא ממצה את הפוטנציאל שלו כי אתם משעממים אותו למוות! וזו הבעיה שלכם ושל משרד החינוך, לא של התלמיד ולא של הוריו שעברו אותה מסכת עינויים בילדותם.

לצערי בעלי לא חולק איתי את הגישה הזו. כמו הורי גם הוא בטוח שאם לא ירד לחיי הילדים, יבלוש אחריהם, ינדנד ויציק להם ללא הרף בנושא הלימודים הוא ימעל בחובתו כהורה.

לצערי עלי להודות שאני ובעלי מתנהגים כזוג יונים מאוהבות בכל דבר ועניין עד שזה מגיע לויכוח על הלימודים של הילדים.

נו, מילא, ככה הם לפחות  לומדים שאפשר שיש במשפחה חילוקי דעות, ושאפשר להיות נשואים באושר גם כשמתווכחים ולא מסכימים על כל נושא. אני מקווה גם שזה ילמד אותם לברר לפני החתונה מה דעת בחיר ליבם על חינוך הילדים.

חבל שאני לא עשיתי את זה בזמנו.

חוץ מהלימודים גם אני וגם בעלי מניחים לילדים לעשות בזמן הפנוי שלהם ככל העולה על רוחם ולא דוחפים אותם לשום כיוון. כתוצאה מכך הם באמת עושים מה שהם רוצים ומדהימים אותנו כל פעם מחדש.

לילי שלנו למשל שבלי שום הכוונה מצידנו נדלקה על הנוער העובד והלומד ואת רוב ימיה כתלמידה בילתה בקן, מקדישה לו את מיטב זמנה ומרצה. הלימודים עניינו אותה פחות וזה ניכר בתעודה שלה כמו שהמורה שלה סיפרה לי שוב ושוב ושוב....

גם לבנים עיסוקים משלהם - צץרץ רשם את עצמו (עוד כשהיה ביסודי) לחוג כדור מים ומאז הוא מבלה את רוב זמנו בבריכה, מתאמן במרץ. רק אחרי שהמאמן שלו נזף בי שאני לא מתעניינת במעשיו של הילד שהפך פתאום לשוער מצליח של הקבוצה שלו גררתי את עצמי לבריכה לראות על מה מדובר. השתעממתי נורא, בהיתי בתדהמה בהורים שבאים לכל אימון, מלווים את הילדים לכל משחק וחיים את הספורט החביב והמשעמם הזה (משעמם בשבילי, לא בשבילם כנראה) הכברתי שבחים על המאמן שבזכותו הילד מקפיד על אוכל בריא ומאוזן, ומטיף לכל העולם נגד עישון ושתיית אלכוהול ולא חזרתי יותר לעולם לבקר בבריכה.

שלא תטעו, אני תומכת מאוד בעיסוק הספורטיבי הזה - שמתיש אפילו את הילד ההיפר אקטיבי שלי - אבל מבטאת את התמיכה בהכנת ערמות של כריכי טוסט פיצה מהבילים בסוף כל אימון וכתיבת צ'קים בסוף כל שנה.

אולי זה לא כל כך חינוכי מצידי, אבל כמו שאני נותנת לו לעסוק בחוג החביב עליו אני מבקשת ממנו לא לענות את רוחי הלא ספורטיבית בעליל עם הכדור מים המוזר הזה.

בכלל, היחס לספורט במשפחתנו מאוד בעייתי, הג'ינג'י חובב מושבע של כדור סל כורסא וגאה מאוד בילדים הספורטיביים שלנו, אבל ספק אם ידע מה לעשות עם כדור גם אם יקפוץ לו כדור לידים. אני סתם פלדאה מצויה ולצערי לילי אוהבת ספורט בערך כמוני. כשהייתה עדיין תלמידה הצליחה להתחמק בכישרון רב מכל שיעורי הספורט בתיכון ונעדרה מכולם, בלי אף יוצא מהכלל, מה שלא מפריע לה כיום להיות חיילת קרבית.

אני לא אוהבת את הקרביות שלה ומעדיפה שתהיה פקידה או משהו פחות תובעני, אבל היא, מה אכפת לה? עושה מה שנראה לה נכון, ואם לא התערבתי כשהייתה ילדה, מה יש לי להגיד עכשיו?

גם עוגי פונה לדרך משלו, למרבה צערו של ג'ינג'י חובב הכדורסל דווקא הגבוה במשפחתנו, נער שמגיע לגובה המרשים של מטר תשעים ועדיין גדל, לא אוהב לשחק כדור סל, ובמקום זה הוא קורע בחפץ לב את נעליו בבעיטות במשחק כדור רגל, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם כי לקנות כל כמה חודשים נעלי ספורט מס' מספר 47 זה עסק יקר למדי.

מעול הלימודים של לילי כבר נפטרנו תודה לאל, (ואם תרצה להשלים בגרות היא תעשה את זה על חשבונה ובזמנה הפנוי). גם עוגי כמעט מסיים את בית הספר ולמרבה הפלא הוא נחשב לתלמיד טוב למרות שהוא לומד בבית ספר לילדים לקויי למידה שאחיו הצעיר קורא לו בבוז - בית ספר לדיסלקטים מעוותים.

פה אני מתערבת ונוזפת בחומרה בצץרץ בעוד שאחיו הגדול פשוט מרביץ לו... איפה הימים שיכולתי להפריד בין השניים?

כיום הם פשוט גדולים מידי וחזקים מידי.

כיום נשאר לי להתמודד רק עם לימודיו של צץרץ שמתעקש ללמוד בבית ספר רגיל למרות שרצינו לרשום אותו לבית ספר מיוחד שיקל עליו אבל הוא כדרכו מתעקש ללכת בדרך הקשה.

אנחנו לא מתווכחים, משלימים עם רוע הגזירה ומנסים לעזור לו כמיטב יכולתנו, והייתי מפרטת יותר בנושא המפרך הזה, אבל עלי למהר לסיים את הכתיבה כדי לשבת איתו על סיכום הספר באנגלית שקראנו יחד בשבועות האחרונים.

איזה מזל שהוא התלמיד האחרון אצלנו בבית ושבעוד שלוש שנים נצא לחופשי מעול בית הספר.

שרק לא יביאו לי את הנכדים ללמוד איתם כי אני כבר באמת מותשת מהעניין. תסכימו איתי שאפילו לתלמידה עצלה כמוני לא מגיע לעשות סיבוב שלישי בנבכי מערכת החינוך בארץ.