הכל דבש

לא ברור מאיפה הגיעה לי תאוות הקריאה והחיבה לסיפורים אבל ברור לי  שאהבתי סיפורים וספרים עוד לפני שידעתי לקרוא. אני זוכרת עד היום את דוד יוסי אחיו הצעיר של אבי יושב איתי במרפסת של בית סבתא ז"ל ומספר לי סיפורים מדהימים שהיו מבוססים על 'בישימון ובערבה' של מיצקביץ - סופר פולני ידוע - וגם מגדיל לעשות ומוסיף איורים פרי ידיו לסיפורים, ועד היום חרוט בזיכרוני הפיל ששרטט לי בעיפרון על דף שתלש ממחברת ישנה.

כיום הוא טוען שהוא זה שהדביק אותי בתאווה לקריאת ספרים ואולי הוא צודק.

נתיב הקריאה שלי זרוי עשרות ספרים שלא אשכח לעולם. אימא שלי זוכרת עד היום חרוזים מספר הילדים האלמותי בובה זיוה ומה רבה הייתה שמחתי כשנתקלתי בספר הזה לפני מספר שנים. ניסיתי לקרוא בו ונדהמתי מהעברית הכול כך קשה וגבוהה בו נכתב הספר הזה שלווה בצילומים מקסימים בשחור לבן של הבובה זיווה הבורחת מהבית ומטיילת לה ברחבי המשק. נפלא מבינתי איך אימא שלי שהייתה אז עולה חדשה מפולין שמעולם לא הלכה לאולפן הצליחה להתמודד עם הספר גבה המצח הזה.

הגעתי לכיתה א' בגיל חמש וחצי ועד גיל שש כבר ידעתי לקרוא לא רע בכלל, אולי כי המורות לימדו אז בפשטות ובלי כל מיני שיטות מתוחכמות ויקרות. לצערי מאז נכנס אלפי לבתי הספר בארץ נדמה לי שרוב בני הנוער שלנו נעשו בורים שלא מסוגלים לאיית בלי שגיאות כתיב המכאיבות לעיני.

בזמנו, תחילת שנות השישים, לא היה מבחר גדול של ספרים לילדים ולכן קראתי שוב ושוב ושוב את אותם הספרים המעטים שהיו לנו בבית. לזכותם של הורי אציין שהם השקיעו את כספם המועט בספרים ורק אחר כך במותרות אחרים. הספר חרוזים אדומים של פניה ברגשטיין היה להיט אצלנו, וגם 'איה פלוטו' האלמותי. היו כמה ספרים ענקיים עם ציורים מקסימים של אגדות ילדים שאהבתי מאוד, דמותם של פינוקיו וחייל הבדיל שמורים בזיכרוני רעננים וצבעוניים כמו ביום הראשון שראיתי אותם. הייתה גם האנציקלופדיה המצוירת לילדים 'תרבות' שחרשתי פנים ואחור בהנאה גדולה מתעכבת שוב ושוב על ציור האלים והאלות מהאולימפוס שהרשימו אותי מאוד בטוגות הצחורות שלהם. בגיל שמונה כמדומני התחלתי לחסוך כסף בתוכנית החיסכון 'דן חסכן' רק כי הפרס לחוסכים הצעירים היה ספר חדש כל חודש.

איזה עונג זה היה לקבל בדואר כל פעם ספר חדש! נצרתי את הספרייה הקטנה שלי בקפידה וקראתי בשקיקה עצומה את כל הספרים שקיבלתי -'השחקנים הצעירים' 'פשתוני' 'יותם הקסם' 'סוס הפמפה' 'הנער הספרדי' ועוד ועוד...

בגיל עשר בערך רשמו אותי לספרייה ועד היום זכור לי הספר הראשון ששאלתי לבדי בעוד אימא עומדת וצופה בי מהצד, ספק גאה ספק משתוממת. זה היה הספר 'באין משפחה' ספר עצוב מאוד שזעזע אותי וגם הרגיז אותי מעט בניסיונו לסחוט ממני דמעות הזדהות, ניסיון שצלח רק למחצה ועורר בי סלידה מעודף סמטימנטליות.

בכתה ד' הצלחתי לקרוא לראשונה ספר בלי ניקוד, מורידה את העול של הקריאה בשבילי מעל כתפיה של דודתי – אחותה הצעירה של אימי שהתעייפה זה מכבר מהלהיטות שלי אחרי ספרים. הכבוד הגדול ניתן לספר של אניד בלייטון האימא של הרביעיות והשביעיות הסודיות שקראתי בהתלהבות עצומה, לומדת תוך כדי כך הרבה על חיי היום יום במקום האקזוטי והמוזר הזה - בריטניה הגדולה.

כיום אני נבוכה מעט להודות שצחקתי ונהניתי מאוד לקרוא את ספרי קופיקו וצ'יפופו ובלעתי את הספרים האיומים של און שריג על שחקני הכדור רגל ועל דני דין ואהבתי אהבת נפש את ספרי חסמבה.

כילדה קראתי הכול, כולל תוויות של צנצנות ריבה וקופסאות שימורים. בלעתי בלי שום היסוס את הספרים המזעזעים של 'אנג'ליק' וכל מיני מערבונים וספרי בלש מפוקפקים בכריכה רכה שלא הייתי אמורה כלל לקרוא ולכן החביאו אותם הורי מאחורי האנציקלופדיה העברית שאפילו כובד הראש המשמים שלה לא הצליח לנצח את תאוות הקריאה שלי.

כולם ידעו על אהבת הקריאה שלי וניסו לספק אותה כמיטב יכולתם. עד היום אני זוכרת לטובה כרך ענקי וכתום של משמר לילדים שהביא לי סבא שלי ז"ל ובו קראתי את הסיפור המאויר הראשון שלי. סיפור מקסים על רובוטים שהיה גם סיפור המדע הבידיוני הראשון שקראתי מימי. רק הרבה שנים אחר כך התחילה הוצאת עם עובד לתרגם ספרים של מדע בדיוני ולא התקררה דעתי עד שקראתי את כולם, גם את הפחות מוצלחים.

בילדותי קראתי באותה התלהבות חוברות דביליות של טרזן לצד ספרי הרפתקאות קלאסיים של ז'ול ורן ושל פנימור קופר וקארל מאי. למזלי הורי לא ידעו שצריך להתאים ספרים לגיל הקורא ולא פיקחו על קריאתי מניחים  באופטימיות פזיזה שאם אתקל בספר שלא אבין אניח אותו מידי וככה קרה שקראתי מוקדם מידי ספרים שלא הלמו את גילי ולמרבה הפלא לא נגרם לי שום נזק, אני מקווה.

לצערי היו מספר ספרי ילדים שחמקו ממני בגלל מגבלותיה של הספרייה הציבורית והפרטית שלי. את פו הדוב קראתי בגיל עשר המופלג, ולעליזה בארץ הפלאות הגעתי רק בגיל חמש עשרה, ואולי גם זה היה רק לטובה.

ספרי נוער מופלאים שאני זוכרת לטובה עד היום הם ספריה של אן שירלי היתומה הג'ינג'ית המקסימה וכמובן ארבע הנשים הקטנות שכיום הפכו לסדרת טלוויזיה ולסרט.

וכן טליק, גם אני קראתי בנעורי את 'פטריק קים' האידיוטי ועד היום אני לא מבינה למה הוא התעקש לקרוע במו ידיו המסוקסות את כל התחתונים של העלמות היפיפיות שנקלעו למחיצתו.

עם השנים התעדן טעמי וחוש הביקורת שלי התפתח מאוד. אחרי גיל שלושים אפילו הרשיתי לעצמי מידי פעם להפסיק לקרוא ספר ששעמם אותי.

יש הרבה ספרים שהרשימו אותי וטלטלו אותי מאוד 'מעתה ועד עולם' למשל שגמעתי את שני כרכיו העבים תוך סוף שבוע אחד גשום - לא היו אז טלוויזיות ולא מחשבים – ו'המוקיון' של היינריך בל שקראתי שוב ושוב ושוב, מזדהה בכל ליבי עם דמותו המרדנית והעיקשת של הגיבור. די מהר למדתי שאם אהבתי ספר מסוים כדאי לחפש את הספרים האחרים של אותו סופר ונהניתי מאוד משאר ספריו של היינריך בל תמונה קבוצתית עם גברת זכור לי לטובה עד היום

גם החינוך המיני שלי הגיע מספרי חינוך מיני לנוער שקנו לי הורי המודאגים והכול כך פולניים שלא ידעו איך להתמודד עם תולעת הספרים הביישנית והמסוגרת שגדלה אצלם, ומאחר והתאכזבתי מהיובש הקליני שלהם פניתי שוב לספרות לקבל השראה ולא התאכזבתי.

לא רק אני קיבלתי את המושגים שלי על מין ורומנטיקה מספרים - עד היום אני זוכרת את מלך הכיתה, שהייתי מאוהבת בו בסתר, יושב במסיבת כיתה אחת שנערכה בביתו ומקריא לחבורת בנות מתפעמות קטעים נועזים להפליא מתוך אחד מספריו המקסימים של ראובן קריץ. הגיבור דחף יד מתחת לחולצתה של הגיבורה המסמיקה וכולנו הזדעזענו קשות למרות שכבר היינו בתיכון. אכן, היו זמנים! באותה הזדמנות, אם אני לא טועה, למדתי לראשונה על קיומו של הדבר המסתורי הזה – קונדום.

בשבילי ספרים היו שער לעולם אחר, קסום ומדהים, אפשרות לצלול למקומות זרים ורחוקים, כורח חיים והתמכרות. קראתי מהר ובשקידה, מתוך אהבת קריאה לשמה בלי להירתע מעובים של הספרים ומהאותיות הדפוס הזעירות שהיו בשימוש אז - זו רק אני או שמאז נעורי הספרים נעשו דקים יותר והפונטים גדולים יותר?

כילדה לא התרשמתי כלל מכך שתוך כדי קריאה אני מרחיבה את אופקי, משפרת את העברית, האיות ויכולת ההבעה שלי ולומדת המון על העולם. בשבילי ספרים היו חברים, בני לוויה נפלאים ונאמנים ששעשעו אותי וגרמו לי עונג ושמחה. בניגוד לרוב בני האדם שהקיפו אותי אז הספרים שלי היו תמיד לטובתי ואני גמלתי להם טובה תחת טובה ודבקתי בהם בנאמנות. שמרתי עליהם, נשאתי אותם איתי תמיד, ולקחתי אותם למיטתי, קוראת בהם לאור פנס מתחת לשמיכה למרות אזהרות הורי שאני מזיקה לעיני. רק כיום אני מבינה איך עצבו אותי הספרים שקראתי, הטביעו עלי חותם והפכו אותי לאדם שאני כיום.