הכל דבש

חוץ מבלוג אני כותבת גם סיפורים. מטעמי צניעות אני מעדיפה לא לחשוף אותם בבלוג הזה והם נמצאים בגלות בבלוג נידח אחד, אבל היום כשעשיתי סדר פסח במחשב שלי גיליתי סיפור אחד נדיר שאני לא מתביישת בו והנה הוא פה - שי לחג.

בית חדש לדודה בלומה

דודה בלומה היא אלמנה ממוצא רומני. כבר לא צעירה, אבל עדיין כוחה במותניה לעמוד על דעתה ולהטריף את דעתו של בנה שכבר עבר את החמישים ובכל זאת מציית לכל מוצא פיה כנער צעיר.

אחרי שבעלה נפטר היא נשארה לבד בבית הגדול מידי שהם בנו כשהיו צעירים יותר. התחתנו עוד ברומניה, בשנות החמישים, באו לארץ עם שני ילדים קטנים, עברו שנים קשות של מחסור ומצוקה עד שבנו את בית חלומותיהם, גרו בו כמעט שלושים שנה ועכשיו הזקן נפטר והיא נשארה לבד בבית גדול וקר שקשה לה לתחזק והבן מפציר בה לעבור לקריות קרוב אליו ולנכדים.

דודה בלומה אישה מעשית והגיונית, הפרקטיות היא נר לרגליה והחיסכון הוא בשבילה עקרון מקודש. אצלה אין בזבוז מיותר ואין פינוקים. מנהל הבנק שלה ירד על הברכיים והתחנן שתיקח כרטיס אשראי פלטינה, אבל היא סירבה בתוקף כי מה פתאום שהיא תשלם דמי שימוש חודשיים על משהו חסר שימוש?

"אני מוציאה רק מה שיש לי ביד." הודיעה לו בקשיחות, ולפני שיצאה משם בגאון עוד הצליחה להוריד את מחיר עמלות השורה בחשבון שלה שלעולם לא היה במינוס.

זה למעלה משנה בניה מחפשים לה בית או דירה בקריות על פי רשימת הדרישות הצנועות אך ההגיוניות שהדודה בלומה הציבה בפניהם.

אחרי שפסלה את הדירה החמישים בגלל שחדר המדרגות נראה לה צר וקודר מידי פרש הבן הצעיר מהחיפוש בטענה שעוד לא נולד הקבלן שיבנה את הדירה שתשביע את רצון אימא שלו, הוסיף עוד כמה קללות ברומנית וסירב לדבר יותר על הנושא מטוב ועד רע.

הבן הגדול שהוא טיפוס קצת יותר עקשן ובעל כוח התמדה גדול יותר - דומה לאבא שלו מעידה עליו דודה בלומה – ממשיך לפקוד בנאמנות את משרדי התיווך שבכולם הפקידות מכירות כבר את קולו בטלפון ויודעות בדיוק איך להכין לו את הקפה כשהוא בא לספר בצער שגם את הדירה הזו אימא לא רצתה כי החלון בשירותים היה קטן מידי, או פח הזבל היה רחוק מידי, או ... לא זוכרת כבר למה, אבל נכון לעכשיו טרם נמצאה הדירה ההולמת לדודה בלומה.

אימא שלי שהדודה בלומה שייכת לצד שלה במשפחה אומרת שמהבית שבנו היא והדוד ז"ל בעשר אצבעות הדודה בלומה תצא רק על אלונקה.

אולי היא צודקת, אבל החיפושים נמשכים והיום התבקשתי לתרום את חלקי למאמץ המשפחתי של מציאת בית לדודה בלומה.

צלצלתי אליה לקבוע מתי אבוא לקחת אותה, אבל הדודה סירבה להסעה. "חבל על הדלק שלך." פסקה, "אני משלמת חצי מחיר באגד, ניפגש בצומת."

המתנתי לה, קצת מודאגת, בתחנה, ולא יכולתי שלא לחייך למראה הקשישה אפורת השיער וקטנת הקומה (בגיל שמונים היא החליטה להפסיק לצבוע את שערה שנותר מקורזל ועבה כבנעוריה) שירדה בנחישות מהאוטובוס, לבושה בסוודר שסרגה לעצמה במו ידיה לפני עשרים שנה לפחות, נועלת נעלי ספורט ומטריה תלויה על זרועה.

"לפחות את לא מאחרת כמו הבן שלי שהשעון תמיד בורח לו." נזפה בי, "ומתי כבר תתחתני? בחורה יפה כמוך, תראי כמה את רזה, לא קר לך? איך את לבושה?" כרכה צעיף סרוג ביד על צווארי, "קחי את הצעיף הזה. נו, קדימה. בואי ניסע לראות את המציאה החדשה."

המציאה החדשה היא דירת קוטג` מודרנית שניצבת בבלוק דירות שחברו להן יחד בשיטת הרכבת. הבלוק הזה עומד לצד תאומו הכמעט זהה ברחוב שקט באחת הקריות הכי יוקרתיות בארץ. מחלונותיו נשקף נוף המרהיב עין של עמק יזרעאל מצד אחד ושל הכרמל מהצד השני.

יש חניה בשפע, יש גינה מטופחת, יש עצים מוריקים, יש חצר ויש כניסה נוחה ישר מהרחוב, אבל הדודה מזעיפה פנים, מתבוננת סביב, מחפשת מגרעות ופוסקת שהחיצוניות האחידה של השכונה מזכירה לה בסיס צבאי.

בנה שמלטף את הכלב הנחמד בחצר לא שמע את דבריה והוא נכנס לדירה בחיוך, מברך את בעלת הבית - אישה צעירה וחביבה עם תינוק כבן שנה - ומוליך את אימו ברחבי הדירה.

היא עוברת מחדר לחדר ופניה הולכות ומתכרכמות מרגע לרגע בעוד היא מפרטת ברומנית את מגרעות הדירה - יש מדרגות בדירה וזה לא טוב, הסלון קטנטן, המטבח פעוט וחדר הכביסה צפוף. למה אין מקלחת גם למטה? השירותים בחדר השינה ממש קטנים, ולמה חדר השינה גדול כל כך? מה היא צריכה חדר שינה נוסף? ובשביל מה תקעו פה ממ"ד?

בעלת הבית מציינת בחיוך נעים שהיא מבינה רומנית כי גדלה אצל סבתא רומנייה ומנסה לפייס, לעודד ולרכך ומספרת שאימא שלה כשעברה בשנה שעברה לבית קטן יותר בכתה שבועות תמימים עד שהתרגלה, אבל אפילו החביבות וההבנה שהיא מגלה לא עוזרים. הדודה מתכרבלת בסוודר שלה בפינת הספה, הבעה מסויגת על פניה, ורק התינוק המכוער והחייכן שנאחז בברכיה ומנסה לצעוד את צעדיו הראשונים מצליח להעלות חיוך על פניה.

בנה עדיין לא אמר נואש והוא בודק את הממ"ד ואת השירותים נטולי המקלחת, אבל גם הוא יודע שחבל על הזמן - עוד דירה נפסלה.

אנחנו מעלים את דודה בלומה על האוטובוס כי חבל על הדלק, הרי יש לה הנחה באגד, ואחרי שהיא מתיישבת לבטח על המושב ומנופפת לנו לשלום אנחנו פונים משם איש לביתו.

"אולי בפעם הבאה תמצא משהו יותר טוב?" ניסיתי לעודד את הבן המדוכדך מעוד כישלון.

הוא מניד בראשו בעצב, " מהבית שלה היא תצא רק לבית קברות." הוא אומר בהשלמה, אבל לפני שאנחנו נפרדים הוא שואל אם אולי אני מכירה עוד איזה משרד תיווך אמין בסביבה כי אולי בכל זאת?