הכל דבש

בדרך כלל אני לא אוהבת לכתוב לפי הנושא החם, אבל איך יכולה פולניה מדופלמת כמוני להתעלם מהזמנה כל כך מפתה ולא להתלונן ולפרט את אכזבותיה מהעולם?

אין מצב.

על סלע בטיילת ישבתי, והתאכזבתי והתאכזבתי

כמו כל אדם שהגיע לגילי המתקדם - ובפרט אם הוא מהעדה שלי ועוד ממין נקבה - צברתי מלא חופניים אכזבות.

את חלקן כבר הספקתי לפרט בבלוג הזה, וגם בקודם - הזיכרון הראשון שלי הוא סוג של אכזבה, וגם יום ההולדת החמישים שלי היה אכזבה נוראית שלא כאן המקום לפרטה.

מי שמתעניין יכול לפנות לרשימת הלינקים בצד הבלוג. זה בסדר, אני לא אתאכזב אם לא תקראו בהם, אני רגילה לזה שמתעלמים ממני, עזבו, לא צריך... אני אשב לי בשקט, בחושך, כמו שנהוג לעשות אצלנו, ואתמרמר חרש במבטא פולני.

צורבת בת שנתיים, עוד לא יודעת מה זה אכזבה

אני כבר מתארת לעצמי את האש והגופרית שישפכו קוראי על ראשי שבע האכזבות אם אטעה ואפרט להם את שלל האכזבות שצברתי בימי חיי  – הגברים דמויי הבבונים, החמות המציקה והמרירה, הבוס המתעלק, קרובי המשפחה המנדנדים, הבעל שנועד מששת ימי בראשית לאכזב אותי (והוא ממלא את תפקידו בנאמנות), שלא לדבר על ילדי, משוש חיי, תפוח עיני והסיבה לקיומי שמצליחים לאכזב אותי, כל אחד לחוד, לפחות פעמיים ביום.

תקצר היריעה לפרט את משא אכזבותיי מהעולם האכזר והקר, אבל מאחר ובפוסט אכזבות מדובר החלטתי לאכזב למפרע את כל המתלוננים והטוענים כנגדי שאני פולנייה מאוכזבת מטבע בריאתי ולא לכתוב כמצופה ממני על מה שעוללו לי אחרים אלא על האכזבה שלי מעצמי.

כן, גם זה קרה, אכזבתי את עצמי כמה וכמה פעמים, וזו הייתה אכזבה מרה במיוחד כי לא יכולתי להאשים בה אף אחד חוץ מאשר את עצמי.

הפעם הראשונה והמרה מכולן הייתה כשלא הצלחתי להיכנס בקלות להיריון. עד אז נהניתי מבריאות מושלמת,  ידעתי שאני אולי לא כל כך חכמה, או יפה, אבל לפחות אני בריאה כמו סוס, והנה, אחרי שנישאתי במזל טוב, ניכשלתי בתפקידי הבסיסי ולא הריתי.

ניסינו וניסינו וזה פשוט לא הלך. רק אחרי שעשו לי לפרוסקופיה בבית חולים התברר למרבה התדהמה שהחצוצרות שלי חסומות. הייתי אז רק בת 27 ובתקופה ההיא עוד לא המציאו את הפריות המבחנה וכשהרופא בא ובישר לי - בחוסר רגישות מזעזע - עד כמה קטנים סיכויי להפוך לאם הדבר הראשון שחשתי היה אכזבה איומה מעצמי.

הייתי צעירה מכדי לדאוג בגלל ילדים, בעיקר חשתי פגועה מהבגידה של גופי שעד לאותו יום לא אכזב אותי אף פעם, הרגשתי פגומה וחסרה ומאוד מאוכזבת שאני לא מסוגלת לעשות משהו שכל חתולת רחוב מצליחה לבצע. וחוץ מזה חרה לי מאוד כשחשבתי על כל המאמצים שעשיתי בזמנו כדי לא להרות.

זעמתי על שהלעטתי את עצמי במשך כמה שנים בכדורים נגד היריון. בזבזתי עליהם כסף רב והתרוצצתי לשווא בבתי מרקחת כדי לרכוש אותם בזמן, חרדה לא לפספס אף יום, והנה עכשיו מתברר שהכול היה לשווא.

מאז שנודע לי שהחצוצרות שלי חסומות ועד שזכיתי לשמוע שאני הרה עברו ארבע שנים רצופות התרוצצויות מייגעות בבתי חולים ובמרפאות. כיום אני נחרדת כשאני חושבת איזה סיכונים לקחתי על עצמי כדי להפוך לאם  - הניתוחים, התרופות, האשפוזים, הזמן, הכסף והאנרגיות שהשקעתי עד שזכיתי ללדת ...

רק היום אני מרשה לעצמי להודות שכל המאמצים שהשקעתי לא נבעו מתשוקה אדירה להיות אם - אני אימא די גרועה ולא ממש משקיענית (אימא חורקת כמו שמכנה אותי אימי בצחוק, אם כי יש להודות די בצדק) - אלא מתוך רצון לתקן את הפגם הזה, להתגבר על האכזבה שגרם לי גופי ובעיקר  להסב נחת להורי שכל כך רצו נכד.

כל חיי חשתי שאני מאכזבת אותם ושאף פעם לא הצדקתי את הקורבן שהם הקריבו כי נולדתי מוקדם מידי ודי הרסתי להם את התוכניות בחיים.

אני יודעת, זו לא אשמתי שאימא שלי הרתה אותי בטעות בגיל שמונה עשרה ובגלל ההיריון הזה הם נישאו כל כך צעירים, ובכל זאת כל פעם שאבא ציין במרירות שאם הוא היה מספיק לסיים את לימודיו בטכניון בפולין לפני שנישא והיה מגיע לארץ עם תעודת מהנדס ולא הנדסאי הוא היה מרוויח יותר כסף ומצבנו הכלכלי היה טוב יותר חשתי שזו אשמתי.

כילדה הייתי חמודה ומבטיחה, אבל בהמשך התברר למרבה הצער שאני בעלת פוטנציאל לא ממומש, תלמידה עצלנית וחסרת אמביציה. גדלתי להיות עלמה חסרת חן ושמנמנה, אחת שמעדיפה לשקוע בקריאת ספרים ולא בלימודים שהיו כל כך חשובים להורי, ילדה בסדר כזו, אבל לא ממש מבריקה או מיוחדת.

תמיד היו לי נקיפות מצפון על האכזבה שהסבתי להם -  לא רק שיצאה להם בת לא ממש יפה, די בינונית, לא מצטיינת בשום דבר במיוחד, סתם שמנמונת משעממת חסרת שאיפות ולא אקדמאית שהלכה והתחתנה עם איזה ג'ינג'י רומני אחד שהם לא ממש התפעלו ממנו אז גם נכדים אני לא יכולה לספק?

משא האכזבה שהוטל על כתפי הדלות היה כבד מנשוא, זו הסיבה שהלכתי ועשיתי את הניתוח הקשה, המסוכן, הממושך והמיותר הזה של פתיחת החצוצרות שלא צלח לצערי, ואחר כך המשכתי לבזבז זמן כסף וכוחות נפש בהפריות מבחנה, ולא התקררה דעתי עד שלא ילדתי (דווקא די בקלות) את לילי, הנכדה המושלמת - תינוקת בלונדינית, חמודה, כחולת עיניים ומקסימונת מכל הבחינות.

זה שגם לילי התינוקת גדלה לנכדה שמאכזבת אותם והיא דומה יותר לי מאשר להם וכמוני גם היא חסרת שאיפות, ותלמידה איומה, בעיקר במתמטיקה, ודי בטלנית באופן כללי זו כבר אכזבה מסוג אחר שגם היא קצת באשמתי, אבל בואו נשאיר עוד קצת אכזבות לפוסט אחר.

 אימא חורקת על רקע התבור עם צץרץ הקטן שסובל את חריקותיה בדממה