מתנצלת מאוד, אבל יש בי משהו שסולד מכל טקסי האבל הממוסדים הנהוגים אצלנו. כואב לי מאוד על החיילים שמתו, צר לי עד דמעות על כל חיים צעירים שנקטפו בטרם עת, אבל הצורה הממלכתית המשומנת הזאת בה המדינה מציינים את ימי האבל מעוררת בי אי נוחות ורצון לפרוש מתעשיית האבל המאורגנת הזו.
אל תעלבו, זה לא אתם, זו אני.
ביום הזה אני מעדיפה לשבת בשקט בבית, לראות את רשימת הנופלים שמראים בטלוויזיה, להקשיב לשירים היפים, שמשום מה משמיעים רק בימי אבל, ופשוט לשתוק.
מצטערת, שונאת טקסים ונאומים, עצרות ומצעדים, זו לא אשמתי, זו בעיה משפחתית אצלנו, קיבלתי אותה בירושה מהורי, ובאמת שאין לי טענות כנגד מי שמעדיף לציין ככה את האבל, ולמתים הרי זה לא משנה כך או כך...
תמיד הרגשתי קצת לא נעים בגלל ההתחמקות שלי מהציבור המתאבל ורווח לי מעט לגלות לאחרונה שיש עוד אנשים שחשים כמוני וחלקם גם קיצוניים יותר, אולי בגלל גילם הצעיר.
כדאי לקרוא פה למשל, כתוב רהוט וברור ותענוג לקרוא גם אם לא חייבים להסכים עם כל מילה וכמובן לזכור שמדובר באדם צעיר שעוד לא מבחין היטב בגווני האפור הבינוניים שבין לבן לשחור.
לא נורא עם הגיל גם זה יגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: