אף פעם לא הייתי מרוצה מהמשקל שלי. אני זוכרת את עצמי שונאת את הגוף שלי עוד כשהייתי ילדה. כבר אז הייתי אומללה בגלל עודף המשקל שהיה לי לדעתי והרגשתי תמיד מכוערת ומגושמת, כי לא הייתה לי גזרה דקה כמו לחברתי הטובה ביותר.
כיום אני יודעת שהייתי נבונה ממנה וגם נחמדה יותר, אבל היא הייתה דקת גזרה ועקב כך מלאת ביטחון עצמי, חביבת הבנים, חיננית וקלת רגלים, צחקנית ולא יותר מיד חכמה... לא פלא שלידה הרגשתי כבדה כמו שק תפוחי אדמה. חשתי שמנה, לא מושכת ולא מעניינת. היא רקדה ופלירטטה ואני ישבתי בצד והתביישתי, ובמקום לחייך לבנים קראתי ספרים.
ממרום שנותי אני יכולה לכתוב מסה ארוכה ומעייפת על כל הפעמים בהן סקרתי את דמותי במראה ולא אהבתי את מה שראיתי, לא רק שלא אהבתי, ממש שנאתי את הדמות העגלגלת שנשקפה אלי מהראי. בזמנו האשמתי בעיקר את עצמי בעודף המשקל שלי למרות שכיום אני יודעת שהייתי ילדונת חמודה מאוד, טיפונת עגלגלה, אבל ממש לא בצורה מוגזמת ובעלת יתרונות רבים אחרים שאיכשהו התבטלו לחלוטין בגלל גופי הדשן מידי.
בתיכון למשל אני זוכרת ששקלתי 55 ק"ג והייתי משוכנעת שאני שמנה בצורה מזעזעת. כיום, כשאני גבוהה יותר מהנערה שהייתי בערך בחמישה ס"מ וכבדה יותר בכמעט 30 ק"ג אני עדיין מרגישה אותו הדבר - שונאת את השמנה הנשקפת אלי מבעד למראה ובטוחה שהבעיה היא באשמתי בלבד, בגלל האופי החלש שלי, התיאבון המוגזם, העצלנות וחוסר הנחישות להשקיע בהתעמלות ובדיאטה.
מוזר שלא משנה עד כמה גדול עודף המשקל שלי ואם הוא אמיתי או דמיוני, אני תמיד מרגישה שהוא נוראי ומגעיל ושאם רק הייתי עושה מאמץ טיפה יותר גדול... רק מפסיקה לוותר לעצמי כל הזמן, מתנזרת מאוכל טעים ומשקיעה שעות רבות בספורט הייתי היום הרבה יותר יפה וחטובה.
בצבא, כמו כולן, עליתי מעט במשקל, וכשהשתחררתי חשבתי כמובן שאני שמנה נורא.... פשוט פרה.
כיום אני מסתכלת בתמונות שלי ורואה שהייתי בקושי עגלגלת, אבל לעומת הדוגמניות האנורקטיות במגזינים (שהיום אני יודעת שהן חיו על חסה וקוקאין והקיאו יותר משאכלו) כמובן שנראיתי כמו קיטבג תפוח.
כשהג'ינג'י ראה אותי לראשונה לבשתי מכנסי קורדרוי בצבע ורוד עתיק (מה אתם רוצים? אלו היו שנות השמונים) וכמובן שחשתי שמנה ומגושמת, ובכל זאת מצאתי חן בעיניו ממבט ראשון.
הוא אף פעם לא התרגש מהתנודות הקלות במשקלי - ק"ג שתיים לכאן או לכאן - ופעם, אחרי שחזרתי משהות בת כמה ימים בבית חולים (בגלל ניתוח פתיחת חצוצרות כושל) התלונן שאיבדתי יותר מידי משקל ומרגישים לי את הצלעות.
מאז שפגשתי את הג'ינג'י איבדתי את עודף המשקל הצבאי והיו לי כמה שנים טובות, אמנם לא הרגשתי דקיקה ולבשתי מידה 40 אבל הוא היה מרוצה ושפע מחמאות ודי היה לי בכך, התעסקתי בניסיונות להרות ולא חשבתי יותר מידי על הגזרה.
ואז הצלחתי, הריתי, וילדתי וכמובן שאחר כך היה לי עודף משקל, קל למדי, שנלחמתי בו בעוז אם כי לא כל כך בהצלחה ואז, שש שנים אחרי הלידה אימצנו את הבנים.
נכון שלא ילדתי אותם בפועל, אבל להוסיף שני ילדים קטנים ושובבים למשפחה עם ילדונת אחת נוחה זה לא קל. עברתי תקופה קשה מאוד, תקופה מאומצת גם נפשית וגם פיזית וכדי להחזיק מעמד אכלתי הרבה, בעיקר שוקולד. אולי הייתי צריכה לבקש פרוזאק במקום, אבל הרעיון הזה כלל לא עלה בדעתי. חייכתי וסיפרתי לכולם שהכל בסדר, אין בעיות, ואכלתי המון שוקולד כדי להתעודד, לשפר את מצב רוחי, ולצבור כוחות ואנרגיות כדי להתמודד עם המטלה הענקית שלקחתי על עצמי...
מסתבר שזה עבד והצלחתי, עובדה שהילדים גדלו והתפתחו לתפארת ויחד אתם גם הגזרה שלי גדלה והתפתחה.
במשך כמה שנים הייתי במידה 46 הלא ממש דקה, אבל כבר עברתי את גיל ארבעים והג'ינג'י לא התלונן ולמי היה ראש לדיאטות? היו לי דברים יותר חשובים לעסוק בהם מלבד מידת התחת שלי. השלמתי עם משקלי הלא אידאלי ועם הזמן הפסקתי להישקל, ופשוט הדחקתי את עניין המשקל שלי.
ידעתי שאני לא רזה, אבל התנחמתי בכך שאני בריאה ובכושר, שבעלי לא מתלונן ואוהב אותי, והפניתי את האנרגיות שלי לדברים אחרים, חשובים יותר - דברים כמו עבודה, בית, מחשב וכתיבה.
אפילו פיתחתי תיאוריות על עריצות הרזון ועל הצורך להפסיק להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בעניין המטורף הזה, כמה שנים הכול היה בסדר, לא ידעתי כמה אני שוקלת וזה לא הפריע לי ופתאום, לפני כשנה וחצי, התחלתי לרזות במפתיע ...
לקח לי זמן לקלוט שאיבדתי את התיאבון הבריא שלי ושפתאום הבגדים נוזלים ממני, ושיחד עם המשקל שאיבדתי גם הכוחות והאנרגיות שלי הולכים ונעלמים, ומה שחמור יותר - אני סובלת מכאבים במפרקים, כאבים שהולכים ומתגברים מיום ליום.
בסוף התברר שיש לי דלקת פרקים. איבוד התיאבון, הכאבים והחולשה היו אחד מסימני המחלה. התחלתי לקחת סטרואידים שריפאו את הכאבים ושיפרו את מצבי, אבל גרמו לי לתיאבון מוגבר, ומהר מאוד השבתי לעצמי את הק"ג העודפים, ועוד הוספתי עליהם כהנה וכהנה.
בכל זאת המשכתי להדחיק וסירבתי להישקל למרות שהרגשתי שהבגדים לוחצים, ושהגוף כבד וששוב – אחרי שכבר למדתי לקבל את עצמי - אני שונאת להביט בראי.
אתמול קפצתי לרופא המשפחה בשביל לסדר משהו לג'ינג'י (שאגב רזה מאוד אחרי הניתוח ומקפיד על הליכה יומית ודיאטה נטולת סוכר ומצליח לא לחזור ולעלות במשקל) והוא לחץ עלי להישקל ... אוי! חשכו עיני.
ליתר ביטחון עליתי שוב על המשקל בבית, (הייתי חייבת לנגב ממנו שכבות של אבק כדי לראות מה כתוב שם) ואני עדיין בשוק.
מעולם לא הייתי כל כך שמנה, עודף המשקל שלי לא רק מכוער, אלא גם מכביד עלי ומגביל אותי פיזית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: