הכל דבש

אופייני לי לכתוב על חג שבועות אחרי שהוא כבר לא הנושא החם, נו מילא... מה לעשות שכל החג הייתי עסוקה נורא והתרוצצתי כמוכת אמוק מפה לשם.

כרגיל בעיקר עבדנו, אבל יחסית לעצמו בילינו ממש בגדול - היינו אצל חמותי ופגשנו את אחיו הקטן של הג'ינג'י ואת בנותיו שבאו לשהות אצל הסבתא.

אשתו, גיסתי, לא הגיעה. היא אף פעם לא מגיעה לביקורים משפחתיים כי היא בסוג של ברוגז נצחי עם המשפחה של בעלה. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בלוויה של חמי ז"ל, מאז עברו שלוש שנים וקשה להגיד שאני מתגעגעת.

כן התגעגעתי לבת היקרה שלי שאתמול מלאו לה עשרים. קשה להאמין שעשרים שנה חלפו כה מהר.

היא הייתה ברגילה שבילתה את רובה עם החבר שלה אבל הצליחה להתארגן ולבוא אתנו גם לסבתא וגם לביקור השני, המוצלח יותר, אצל דודה שלי - אחותה הצעירה של אימא שלי שהיא הדבר הכי קרוב שיש לי לאחות גדולה.

היא מבוגרת ממני בחמש שנים בלבד, וגם היא אמצה ילד, ואחר כך ילדה בת.

גם הגיסה שלה ז"ל, אשתו של בעלה (שהייתה נשואה לאח הגדול של בעלה) לא יכלה ללדת וגם היא אמצה שני ילדים. היא חלתה בסרטן ונפטרה צעירה מאוד כשהם היו עוד ילדים, ולצערי המשפחה שלהם לא התאוששה מאז. שני הילדים שהיא אמצה כבר מעל שלושים אבל הם לא נשואים ודי חסרי כיוון בחיים, בעיקר הבן הצעיר. גם בן הדודה שלי עדיין לא מצא את עצמו למרות שגם הוא כבר לא ילד, נכון לעכשיו כל עניין האימוץ הוא לא הצלחה מזהירה במשפחה שלנו. אולי אני אצליח לשבור את המסורת העצובה הזו.

למרות הצרות חגגנו ושמחנו ובילינו יפה בחוג המשפחה ופתאום שמתי לב שיש אצלנו רוב של ילדים מאומצים, גם אם חלק מהם כבר מזמן לא ילדים. באותו ערב של מוצאי החג ישבו סביב השולחן ארבעה בנים מאומצים, כולם יפי תואר ומקסימים, אבל כהי עור, שער ועיניים, ושתי בנות ביולוגיות -אשכנזיות בלונדיניות ענוגות, כחולות עיניים.

אחר כך הצטרפה הבת המאומצת האחרונה שהגיעה באיחור עם החבר המהמם שלה כי בדרך קפצה איזה אישה מוזרה על המכונית שלהם ועצרה אותם.... ועד שהורידו אותה והגיעה המשטרה... סיפור הזוי לגמרי.

כמו כן השתתפו באירוע העליז שלושה כלבים - דודה שלי מטורפת על בעלי חיים - והמון המון המון אוכל.

סך הכול היה שמח ועליז למרות שפעם דיברתי עם הדודה על חיתולים ובתי ספר והיום השוונו כדורים נגד לחץ דם וערכים של כולסטרול בדם.

הגיל המתקדם לא הפריע לנוכחים להעלות שוב את הסיפורים העתיקים שלהם ושוב נזכרו איזה תינוקת שמנה הייתי, איך עלינו לארץ בחג השבועות שנת 1957 ולא נתנו לנו לרדת מהאוניה עד שיצא החג ואיזה חמסין היה שם... ושוב נזכרו איך היה בקיבוץ, כמה בננות הם אכלו... כמה קשה הם עבדו... איך לא היה מספיק בשר וכולם דיברו צ'כית ורק משפחה אחת ידעה פולנית...

בחג הזה דודה שלי סיפרה לי לראשונה איזה הלם זה היה בשבילה, ילדה בת חמש וחצי שלא דברה מילה עברית, לנחות פתאום בבית ילדים בלי שתבין איפה היא כי הוריה – סבא וסבתא שלי – לא חשבו שצריך לטרוח ולהסביר לה לאן נוסעים ומה עומד לקרות לה.

איכשהו שרדנו את התקופה הזו ויצאנו די בסדר.

והיום, כשסיפרו ברדיו על פטירתו של הנשיא לשעבר קציר, והזכירו את מותו הטראגי של אחיו אהרון קציר, נזכרתי ששמעתי על ההתקפה על שדה התעופה ברדיו של האוטובוס שלקח אותנו לטיול שנתי של כתה י'.

בלילה לפני ההתקפה ישנו באוהלים באיזה חורשה וכשקמנו בבוקר הנהג הדליק את הרדיו לשמוע חדשות ובעוד אנחנו יושבות בתוך נוף פסטורלי, מכינות קפה על גזיות, שמענו פתאום על התקפה של מחבלים על שדה התעופה שאז נקרא לוד.

זה היה שנה לפני מלחמת יום כיפור, ולא היה לנו שמץ של מושג שזה עומד להיות רק הפרומו למה שעוד יתרחש בעתיד במדינה שלנו...

אני זוכרת כמה נדהמנו והצטערנו, ובעיקר הופתענו מהרעיון שאנשים באו עם נשק וירו סתם באזרחים תמימים.

לא העלנו בדעתנו שבעתיד עוד נשמע הרבה על אירועים מהסוג הזה, וגם על איומים מהם ונאלץ גם לחזות בהם בטלוויזיה. במחשבה שנייה אולי יותר טוב שלא ידענו מה עוד צפוי לנו בשנים שיבואו והמשכנו בטיול שלנו כמו שתוכנן מראש.