הכל דבש

תכננתי לספר לקוראי על מסיבת הסיום של עוגי. איך הלכנו שוב לאיבוד בדרך לבית הספר שלו - תמיד זה קורה לנו -  ואיך הגענו באיחור וגילינו שהרוב הגיעו עוד יותר מאוחר, ואיך שפכו על הג'ינג'י קפה חם בתור לכיבוד, ואחרי הטקס שהיה קצר, תודה לאל, מישהו דרך לי על הרגל וסדק לי ציפורן בבוהן וירד לי דם, ובדרך חזרה נתקענו בפקק בגלל עבודות בכביש והבנים הציקו זה לזה כל הזמן - מסכת תלאות ויסורים מטופשת שרובה חוסר מזל ושלומיאליות, מרגיזה בזמן שהיא מתרחשת, ומצחיקה במרחק של יומיים שלושה.

עמדתי להעלות פוסט מבודח ומשעשע שישובב את נפשם של באי הבלוג שלי אחרי שהתשתי אותם במרמרת ובכעסים שלי בשבוע שעבר ולהתפאר בעוגי (שתמיד התלוננתי על הידיים השמאליות שלו) שעשה בתור פרוייקט סיום בידורית מקסימה מעץ והפתיע את כולנו בתבונת כפיו, ואז, רגע לפני שהתחלתי לכתוב, נכנסתי לבלוג המעולה של שי ענבל שאני קוראת אצלו בעונג ובהתפעלות כבר זמן רב, וכל החשק לצחוק ולהתבדח עבר לי.

אחרי שקראתי את הפוסט המזעזע הזה עם הסרטון (שלא הצלחתי לצפות בו עד תומו כי נאחזתי חלחלה איומה) נחרדתי וכעסתי ורתחתי ובעיקר התביישתי, התביישתי נורא שבכספי המיסים שלי, ובחסות הממשלה שאני מקבלת את שלטונה בלי ויכוחים, נעשים דברים איומים כאלו, וכמו שאני מכירה את מהלך העניינים עוד יעשו בעתיד, ואף אחד לא יענש באמת, ולא יתן את הדין, ולא יתפטר מיד בבושה ובחרפה.

למראה ההתעללות האיומה הזו, ההשפלה של כבוד האדם באשר הוא אדם, צר לי פתאום שאין אצלנו מסורת של ביצוע חראקירי כי זה מה שצריך לבצע בעצמו מי שאחראי לביזיון הנורא הזה.

ואין לזה שום קשר לפוליטיקה ולכל מיני נימוקים וטענות באשר לזכותנו על הארץ וכל השאר... בלי קשר לדעות שלי על המצב אני יודעת ללא ספק שלהתייחס ככה לבני אדם זה רע ומכוער ומביש, והאחראים צריכים להענש בכל חומרת הדין ויהי מה.

וכאן המקום להצהיר שאני כל כך כועסת ונחרדת דווקא כי אני אוהבת את המדינה שלי בכל ליבי ואני חוששת שהדברים האיומים הללו שמתבצעים בשמה ותחת חסותה מהווים אות פתיחה למסיבת הסיום שלנו כמדינה, כי אם דברים כאלו קורים תחת הדגל שלנו אין לנו יותר זכות קיום ואפילו אני שתמיד הייתי פטריוטית מתחילה פתאום להרהר אם לא עדיף לי לברוח מכאן, לנצל את הזכות שלי לאזרחות פולנית או את האזרחות האמריקאית של אחי... העיקר לא לחיות במקום שמאפשר יחס כזה לבני אדם.