הכל דבש

זוכרים את הבלגנים שהיו באוקטובר 2008 בעכו? אני כן.

בתקופה ההיא היה לנו לחץ מטורף בעבודה, והיו חסרות לנו ידיים עובדות בתחום סימן מכשירים. הבחור שהיה ממונה על התחום ההוא, ועל עוד כמה דברים אחרים, קרס מעומס ההזמנות וביקש עזרה.

הבוס החליט להעביר אותי מהמעבדה לצריבה ופיתוח גלופות - תחום העבודה העיקרי שלי - כדי לעזור לו. למרות שעשיתי שעות נוספות וויתרתי מידי פעם על הפסקות עשר לא הצלחנו להתמודד בעצמנו עם כל ההזמנות, ולכן הבוס החליט לשכור עוד שני בחורים צעירים לעזרה.

אחד מהם שנקרא לו פה ל' היה אז תלמיד בבית ספר מקצועי, בחור בן שבע עשרה וקצת שהבוס קיבל לעבודה כטובה לחבר של חבר כדי לאפשר לנער להרוויח קצת מהצד בעבודה זמנית.

את השני אכנה מ'. הוא השתחרר מהצבא לפני כשנה, עבד פה ושם, ועדיין לא החליט מה יעשה כשיהיה גדול. הבוס התכוון להשאיר אותו אצלנו גם אחרי שהעומס יסתיים ולהכניס אותו לאט לאט לכל התחומים של העבודה מפני שגם לפני העומס הרציני היינו קצרים בכוח אדם.

העבודה בסימון מכשירים היא לא קשה במיוחד. פה ושם יש ארגזים כבדים שצריך להרים, אבל חוץ מזה לא צריך להיות חכם גדול כדי לבצע אותה כהלכה. העובד צריך להיות אדם מסודר, מאורגן ושיטתי, להתאים את קצב העבודה שלו לזה של המכונה ולהחזיר כל מכשיר שסומן לקופסא ממנה הוא הוצא - לא משהו שמחייב יותר מידי מחשבה.

אני מצאתי את העבודה הזו מייבשת מוח ומשעממת להחריד, ומאחר ורוב הזמן הייתי לבד בחדר שמחתי גם על העזרה בהרמת הארגזים הכבדים, וגם על החברה.

נהניתי לראות איך שני הבחורים הצעירים הללו שהיו יכולים להיות הבנים שלי מבחינת גילם, מתחברים ומתיידדים זה עם זה ונעשים חברים טובים, וסך הכול הסתדרתי איתם לא רע. נכון, הם לא היו ממש מאורות אינטלקטואליים, בטח שלא לעומת הבחור שעזר לי שנה קודם והתלבט אם ללכת ללמוד בטכניון או באוניברסיטה. הוא קרא יותר ספרים ממני ולא היה צריך לעשות מבחן פסיכומטרי כי היו לו ציונים ממש גבוהים בתיכון, אבל הוא נשבר בגלל השעמום ונסע לטיול בחו"ל ואני קיבלתי את מ' ול'.

 די חיבבתי אותם למרות שלא סבלתי את הטעם שלהם במוזיקה - גלגל"צ - וחטפתי חום כשהתברר שאף אחד מהם לא קורא ספרים אלא אם כן מאלצים אותו בכוח, וגם את סוג הבילויים שלהם לא אהבתי – מועדונים, ריקודים, שתיית אלכוהול, וקניית בגדים ממותגים - אבל היי, מה אני כבר יודעת? אני סתם זקנה עייפה, והם צעירים, מלאי מרץ, מחוברים למחשבים ולניידים ורואים בספרים משהו מיושן ומיותר.

כשסגורים זמן רב בחדר ועושים כל הזמן אותו הדבר מה נשאר לעשות אם לא לדבר? אז דיברנו. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. אני שאלתי והם ענו.

התברר שמ' עשה שירות צבאי שאכזב אותו מאוד, ולמרות שהוא סיפר עליו מעט ככל האפשר היה ברור לי שהוא נתקע בתפקיד שגרם לו להרגיש מושפל וחסר ערך. גם באזרחות הוא לא ממש מצא את עצמו. עבד פה ושם ובשום מקום לא הצליח יותר מידי. הוא דיבר על לימודים, אבל הודה שבבית ספר היה תלמיד גרוע, ומצבו רק הדרדר אחרי שאביו נפטר.

אחיו הגדול דווקא הצליח לא רע בחיים והיה נשוי ומסודר בעבודה טובה, אבל מ' גר עם אימא, לא הייתה לו חברה, תמיד חסר לו כסף, והוא היה מתוסכל ממצבו ומעתידו, ובצדק.

די מהר הבחנתי שהוא מתקשה להתמודד אפילו עם העבודה המאוד פשוטה שלנו, שהוא לא מרוכז, לא מאורגן, שוכח, מתבלבל, נכנס ללחץ נוראי, מברדק ומבלגן גם עבודות פשוטות יחסית.

במשך הזמן הוא גילה לי שבחטיבת הביניים הוא אובחן כלוקה בהפרעת קשב, אבל בעידודה של אימו סירב בתוקף לקחת ריטלין למרות שנכשל בלימודים ובקושי סיים תיכון.

ככל שמ' נתן בי יותר אימון הוא שאל אותי יותר שאלות והתייעץ בי בכל מיני עניינים, מגלה בורות מזעזעת בנוגע לכל דבר כמעט, וחושף חוסר התמצאות ממאירה בדרך בה מתנהל העולם בו הוא חי .

גם ל' שעשה בהתחלה רושם של בחור יותר נבון וערני, אחד עם משפחה גדולה וחברה תומכת התברר לאט לאט כבחור בעייתי משהו. עם הזמן הוא נתן בנו אמון וסיפר על אימא שעזבה אותו ואת אביו הנכה עם עוד כמה אחים שכולם סבלו מכל מיני נכויות ובעיות, ועל חברה מוזרה שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים.

ל' התייחס אליה כאל אימא תחליפית ולא כאל בת זוג ולמרות גילו הצעיר ומצבו הכספי הלא מזהיר הוא עישן המון, לא השקיע בלימודים, בזבז סכומים לא הגיוניים על בגדים מאוד יקרים, שתייה ובילויים, וקניית מתנות לחברה.

לא פלא שהם מצאו שפה משותפת - שניהם היו עניים ובורים, ושניהם גדלו במשפחות עניות ובורות. למרבה הצער הם לא היו מספיק נבונים ושאפתניים כדי לחלץ את עצמם מהתחתית בה נולדו, וכנראה שבה נועדו להישאר.

עם זאת הם היו חביבים, אופטימיים, מלאי רצון טוב, חרוצים למדי, ומאוד נחמדים ואביריים כלפי. הם לא הניחו לי להרים דברים כבדים, התייעצו בי, סיפרו לי דברים מאוד אישיים על עצמם, והיו מלאי יראת כבוד כשגילו שאני יודעת להסביר להם כל מיני מילים וביטויים שנבצרו מבינתם.

בהשפעתי הם אפילו התחילו לשמוע את יומן החדשות בגלי צה"ל במקום להקשיב כל היום למוזיקה הרועמת של גלגל"צ, וככה הם שמעו על המהומות בעכו, ועל ההתפרעות של הערבים, ופתאום יצאו משני הצעירים הרגועים והאדישים הללו כמויות של רוע, רשעות, גזענות ואלימות שהפחידו אותי.

"אנחנו ניסע לשם, ואנחנו נראה להם, ואנחנו נרביץ להם, ורק נתפוס איזה ערבוש אחד וכבר נראה לו, והם ילמדו שזו המדינה שלנו, לא המדינה שלהם, שילכו לגור בעזה, אצלנו הם כבר ילמדו לא להתחצף.... וכן הלאה, וכן הלאה, שצף קצף של פטריוטיות עכורה ואלימה.

אפילו האיפוק שהם כפו על עצמם בנוגע לאמירת קללות בנוכחותי נעלם בלהט היצרים. ופתאום, מביטה בשני הגברים הצעירים האלו, הבנתי איך פשיסט נולד. איך בן אדם שחי חיים מוגבלים וצרים שאין בהם יותר מידי מחשבה והשכלה, איש צעיר שסוחב שריטות וכאבים בגלל ילדות דפוקה וחסרת מזל, נעשה מרושע ואכזרי כלפי אחרים רק בגלל היותם אחרים, שונים וחלשים ממנו.

רק עכשיו הבנתי את התהליך הנפשי שעוברים אנשים שסובלים מרגשות נחיתות ומרגישים שהם נמצאים בתחתית החברה ולמה הם פורקים את התסכולים שלהם על מי שהם תופסים כנחותים מהם. הרבה יותר קל ונוח להתנשא על חלשים מאשר להשקיע זמן ומאמץ בלימודים, בעבודה ובשיפור מצבך.

אחרי זמן מה לא התאפקתי יותר וצעקתי עליהם. נזפתי בהם שהם מתנהגים כמו בהמות, ושאלימות זה לא פתרון, ואי אפשר שכל אחד ייקח את החוק לידיים, בשביל זה יש משטרה וצבא, ואזרחים בלי קשר לדתם צריכים לציית לחוק, וזה לא חוקי להרביץ למישהו רק כי הוא מוסלמי, או נוצרי.

ובכלל, אלימות זה דבר לא חוקי, וגם לא מוסרי, ולא בסדר, וגם שלפתי את הטיעון האחרון - עלול לסבך אותם בצרות עם המשטרה.

בסוף הם כמובן לא נסעו לעכו, נשארו עד סוף היום בעבודה ואחר כך חזרו כמו ילדים טובים הביתה, אבל מאז המהומות של עכו הקפדתי לא להעביר את הרדיו ליומן החדשות, וכשהם התחילו שוב להתלהם, סתם כי היה להם משעמם וכי הם ראו שזה מרגיז אותי, שתקתי. לא הגבתי להתלהמויות שלהם  והתאמצתי לא להקשיב.

אחרי החגים הלחץ בעבודה נגמר, ל' חזר ללימודים, וחודש אחר כך הבוס החליט שמ' לא מרוכז וזריז מספיק בשביל לעבוד אצלנו ושילח אותו לדרכו.

אני חושבת עליהם לפעמים, תוהה מה קורה אתם, איפה הם נמצאים ועם מי הם מקשקשים, אבל משתדלת לא לחשוב את מי שונאים ולמה, את זה אני כבר יודעת.