מאז שהתחיל החופש הגדול העניינים בבית לא רגועים. החופש הגדול עם שלושה ילדים, שאחד מהם הוא היפר אקטיבי, אף פעם לא היו קלים, וגם כיום כשהם כבר לא ממש ילדים זה עדיין קשה.
כיום צץרץ הוא עיקר הבעיה. עוד מעט בן שבע עשרה, עדיין היפר אקטיבי, מלא זעם וכעסים שכיום אנחנו מתקשים לרסן, רב עם כל העולם, פה מלוכלך ומזג סוער, משתוקק כל כך להיות כבר בוגר, להתחיל לנהוג, לקנות הכול, לדעת הכול, לבלוע את העולם, ולא מסוגל להשקיע זמן וסבלנות בשום דבר.
הוא וג'ינג'י הם כמו מים ושמן, וכל הזמן יש חיכוכים.
גם אני סובלת מהרעש והמהומה שצץרץ מעורר, ובימים האחרונים הוא נעשה פשוט בלתי נסבל, אבל עדיין, לזרוק אותו מהבית?
מוגזם.
המריבה בינו לג'ינג'י פרצה כשלא הייתי בבית. הם התווכחו עוד ערב קודם וזה הסלים לקטעים די קשים מפני שלא הייתי שם למלא את תפקידי המסורתי תפקיד בולם הזעזועים המשפחתי.
לרוע המזל למרות שלאחרונה שקט מאוד בבית המלאכה דווקא באותו בוקר הגיע קצת עבודה והייתי ממש עסוקה, כל כך עסוקה עד שלא יכולתי אפילו לנסות להרגיע אותם דרך הטלפון.
ידעתי שקורים דברים לא טובים בבית כי עוגי דיווח לי קצרות, אבל לא ידעתי מה בדיוק, וכל היום הרגשתי מועקה נוראית והייתי מוטרדת ולא מרוכזת.
הגעתי הביתה וגיליתי מהפכה שלמה. החדר של צץרץ היה הפוך, חפצים נזרקו, השידה שלו שכבה הפוכה על המדרגות, הילד לא היה בבית, ברח או גורש, תלוי את מי שואלים.
הוא ישן באותו לילה מחוץ לבית וגם היום שהה אצל חברים עד הצהרים.
היום שוב היה יום מתוח ועצבני בעבודה, ואני, פקעת עצבים נרגזת, אומללה, משלשלת מרוב מתח, אובדת עצות בין שני האגואיים הגבריים הקשים האלו. ואימא שלי שרציתי לברר אם הילד יוכל לישון אצלה שוב מתחילה עם החפירות הפולניות שלה, למה בכלל התחתנתי איתו... ולמה אימצנו... רק זה מה שהיה חסר לי ברגע זה...
ולא די שאני והג'ינג'י בכסח ובעצבים שרק הילדים יכולים להוציא מאיתנו פתאום, באופן לא צפוי, גם לילי חוזרת הביתה...
אין לי כוח לפרט את הבלגנים שהתחוללו לאורך היום, אבל בסוף הילד חזר, בערך, הביתה.
הוא כועס ונעלב, רוצה התנצלות, הג'ינג'י מתעקש ואין מצב שהוא יתנצל כמובן, אני מנסה לפשר וכמובן חוטפת משני הצדדים.
עכשיו כל אחד פנה לעיסוקיו ובבית, מזיעה ועייפה, כל כך חם היום ואני כל כך עייפה ... מרגישה חבוטה ומרוטה כל כך. אני כל כך שונאת את הקטעים האלו, שונאת לריב, שונאת את ההתנהגות שלו כשהוא מחנך את הילדים.
החינוך לילדים הוא הקטע הכי בעייתי אצלנו, הוא מתלונן שאני רכה מידי עם הילדים, אני מנסה להסביר שהוא קשה מידי והנוקשות שלו היא לא שיטת חינוך יעילה, וגם אם הילד זקוק לריסון ולעונש לא זורקים ילד מהבית.
כל פעם אותו דבר... הוא כל כך עקשן ומעליב ופוגע. ג'ינג'י יכול להיות אדם מאוד נוקשה ומרגיז, יש לו דעות מאוד מיושנות ומאוד לא קל להסתדר איתו, ותמיד זו אני שצריכה להתגמש ולהתפשר, וכמובן שעל הדרך הוא לא שוכח להכניס לי מהצד שהכול בגלל המחשב, ובגלל שאני כל הזמן באינטרנט, מתעסקת בעניינים שלי במקום להיות עם הילדים ולטפח את הבית...
למה הוא לא זוכר את כל השנים בהם לא היה לי מחשב והקדשתי את כולי למשפחה. חמש עשרה שנים נמחקו בגלל שעכשיו, כשהם בוגרים - רק צץרץ עדיין קטין - אני מרשה לעצמי תחביב קטן משלי.
זה מה שהכי מרגיז אותי אצלו - הביקורתיות האכזרית ולא הוגנת הזו. תמיד הוא רואה את השלילי, את הטעויות והשגיאות, אבל חס וחלילה להחמיא לעודד או להגיד מילה טובה כשמגיע, זה לא.
רק ביקורת ותלונות וטענות כל הזמן, אבל אם אני חלילה מעזה לבקר אותו ולהעיר מיד פורץ גיהינום, הוא נעלב, נפגע, כועס, עושה סנקציות, ועד שהוא נרגע צריך לכרכר סביבו ולפייס אותו.
מאוד מעייף לחיות ככה, מאוד מתיש וכל כך מיותר... למה לבזבז את כל האנרגיות האלו על מאבקי כוח ואגו שלא משיגים כלום?
נכון, בסוף אנחנו מתעייפים ונרגעים ומתפייסים אבל כל מריבה כזו סודקת אותי קצת, שורטת מעט, שוחקת עוד שכבה דקה מהאהבה שפעם הייתה בי.
פעם הייתי בוכה ונעלבת כשהוא היה אומר - כזה אני ואם לא טוב לך יש לך ברירה, את יכולה לקבוע תור ברבנות ולהתגרש, אין לי בעיה שניפרד.
היו שנים שזה הפחיד אותי, שיתק אותי, היום אני שותקת וחושבת - למה לא בעצם? נכון שקשה לחיות לבד אבל מצד שני איזה חופש זה להיות לבד בלי כל כך הרבה אנשים שדורשים ממני כל הזמן לטפל בהם לתת להם להעניק להם מעצמי ואף פעם לא מודים לי או מכירים במאמצים שלי ותמיד תמיד משאירים לי לנקות את הלכלוך והבלגן שלהם.
ואחר כך מתפלאים למה יש לי דעה כל כך רעה על גברים. אז כן, אנחנו נשואים שלושים שנה, וכל הכבוד לנו ואיזה נפלא שגידלנו שלושה ילדים לתפארת והכול, אבל לי זה עולה הרבה הרבה יותר מאשר לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: