הכל דבש

מאז שהג'ינג'י היה עבד של מפעל הפיס (הוא עבד אצלם כמפעיל דוכן, ותאמינו לי, היחס של ההנהלה למוכרי הפיס הוא כאל עבדים) טענתי שהפיס הוא מוסד מגונה ביותר.

אף פעם לא סבלתי אותם ואת התנהלותם הדורסנית, והניסיון שלהם לעטות על עצמם מחלצות תרבותיות ולהעניק פרסים לסופרים נראה לי תמיד מזויף, מזכיר לי את ניסיונו של גיאדמק - איל ההון המפוקפק - להתהדר בנוצות של מיטיב העם וגומל חסד.

ברור שהצירוף של מכירת כרטיסי מזל וספרות הוא מתכון לאסון, והנה הגיע הברוך של פרס ספיר והוכיח את טענתי. לא קראתי את הספר של אלון חילו - אם כי את זה של דנקנר כן קראתי - אבל דרישתם מהסופר להחזיר את הכסף שבועיים אחרי שהוא קיבל אותו היא מקוממת,  ומה עם הוא כבר הוציא אותו? מה אז? הם יתבעו אותו בבית משפט?

על חבורת רודפי הבצע האלו אני מאמינה הכול. מספיק לשמוע את הפרסומות המזעזעות שלהם ברדיו כדי להיווכח בזה.

העניין של פרס ספיר היה הדובדבן הרקוב על הקצפת החמוצה של כל השבוע הזה שהיה חם מעיק ומעצבן נורא.

זה התחיל עם הסינוסיטיס של לילי שהתחילה להרגיש לא טוב בסוף השבוע שעבר וקיבלה שלושה ג' ואנטיביוטיקה וכשהם הסתיימו קיבלה עוד שלושה, ובזמן ששכבה חולה בבית הצליחה לריב עם סבא וסבתא  ולהעליב אותם, היה עלי להפעיל את כל כישורי הדפלומטיים כדי לפייס את כולם, נשבעת לכם, אני מתבזבזת במטבח, נועדתי להיות מינימום שר חוץ .

החופש הגדול החל השבוע ואיתו כל הבעיות הרגילות, חם ואין כסף והילדים מסתובבים בלילות וישנים ביום.

לפחות דבר אחד טוב קרה, הדיירים הקודמים עזבו והצלחנו להשכיר מיד את הדירה לזוג שעושה רושם טוב. צעירים נחמדים ועם תינוק חמוד. נקווה שהם יסתדרו אצלנו טוב ושלא יגלו כל מיני צדדים לא נעימים כמו שקרה עם הזוג הקודם.

גם בעבודה קצת יותר טוב, לא מבינה הרבה בכלכלה ומשתעממת מנאומים של נגידי אוצר ושרי כלכלה, אבל אם פתאום יש לנו קצת יותר עבודה זה מבשר טובות, ובדיוק בזמן, מפני שבעונה הזאת אין מכירת דבש והמצב הכספי שלנו די על הפנים, ודווקא עכשיו צץרץ מתעקש להתחיל ללמוד נהיגה ועליו להמשיך בשיעורי האנגלית- 100 ₪ לשיעור - ולאט לאט מתברר שאת האבחון הפסיכו דידקטי שעליו לעבור כדי להשיג הקלות במבחנים יהיה עלינו לשלם לבד - 2000 ₪ - מפני שכל הרשויות מתנערות מהעניין.

אנחנו עדיין מנסים להעביר אותו לבית ספר אחר, אבל בלי אבחון זה כנראה יהיה בלתי אפשרי, במיוחד כי יש רק בית ספר אחד סמוך למקום מגורינו שמתאים לו, והוא משום מה, שייך לרשות אחרת, בעוד שאנחנו שייכים למחוז חיפה. אין בזה שמץ היגיון גיאוגרפי, אבל ככה זה, ולכן גם אם נעבור את ועדת ההשמה האימתנית רוב הסיכויים שלא יהיה לו מקום בבית הספר הנחשק הזה. חבל שלא התחלנו לטפל בנושא קצת קודם. יש לו עוד שנתיים

במערכת החינוך ואני כבר צופה שהם יהיו יקרות ומעיקות ורוויות כעסים ומתחים

הכי זוועה היה אתמול בבוקר כשהג'ינג'י הלך לבקר את הכוורות שהעביר, על פי בקשת בעל המקום, למקשת אבטיחים, וגילה אבוי, שבלילה עשו ריסוס קטלני שהרג לו עשרים כוורות. אף אחד לא מבין איך זה קרה כי הריסוס הזה לא אמור להיות רעיל אבל עובדה!

אם תרגישו הקיץ לא טוב אחרי אכילת אבטיח תדעו למה. הג'ינג'י היה במצב רוח נורא ואיום וקונן כל היום על הכוורות המסכנות שלו שהוא השקיע בהן זמן וכסף רב והנה הן מתות על לא עוול בכפן ונשבע שיותר לא ינדוד איתן לשום מקום.  

הייתי נושאת טוב יותר את עול החיים בקיץ לולא גלי החום שהחלו לפקוד אותי לאחרונה. זה התחיל עוד בסתיו, ואז זה היה נסבל, אבל ברגע שפרץ החום זה נעשה פשוט נורא ואיום. למרות שאני כבר מדביקה במשך חודש את המדבקות ההן שנועדו להקל עלי, ואכן מקלות מעט, עדיין, להרגיש כמה פעמים ביום כאילו נזרקת לתנור חם, זה פשוט עינוי.

אני מתקשה להיזכר בדברים נעימים שקרו השבוע, החום עוטף הכול במעטה דביק ומעיק שממרר את חיי ושוחק את מעט חוש ההומור העייף שלי, המגן היחיד שלי מפני משא החיים.

הכי קשה זה הקטע של תפקודי כעקרת בית. זה לא סוד שאני לא בשלנית דגולה, ודי מאסתי בנושא טיפוח הבית ובישול וניקיון וכל שאר המטלות המאוסות ההן. כל זמן שהילדים למדו ולילי הייתה בצבא הסתדרתי לא רע אבל פתאום במשך כל השבוע היו לי בבית שלושה צעירים רעבתניים - הבנים אוכלים כמויות שלא יאמנו כשהם בלי ריטלין - וגם הג'ינג'י לא חי מאוויר, ואפילו אני אוכלת פה ושם, ולכולם יש טענות על הבישול שלי ועל תכולת המקרר שתמיד נגמרת מהר מידי.

אתמול צץרץ הודיע לי בלי בושה שאני עקרת בית איומה, שאני לא מבשלת מספיק טוב ושאני עצלנית, והג'ינג'י עשה פרצופים לעבר החריימה שהכנתי והסית את עוגי לטגן לו סיגרים לארוחת צהרים. את הניקיון אחרי הטיגון הם השאירו כמובן לי, ואחרי זה הילד עוד התלונן שאני לא מנקה מספיק את הבית, והנה אימא של החבר שלו חוזרת מהעבודה ומיד, בלי לנוח, מתחילה לקרצף ולשטוף - היא אחת מאלה שאפשר לאכול אצלן מהרצפה - ולמה אני תמיד עייפה ורגזנית, חוזרת מותשת מהעבודה ודורשת מהם לנקות לבד את החדרים שלהם ולסדר את הבלגן שהם עשו.

ואם לא די בכך אחרי שבחנו את מצב חשבון הבנק הבוקר בעלי היקר התנפל עלי בטענות שאני בזבזנית, ואיך אני מעזה לקנות גלידות ועוגות כשמצבנו הכספי כל כך נורא (אני קונה שתי עוגות הבית בשבוע כדי שיהיה משהו מתוק עם הקפה בבוקר ומידי פעם חבילת גלידה) ובעיקר יצא קצפו על כך שכל יום שישי אני מפרגנת לצץרץ ולעוגי בקבוק אחד של נסטי אפרסק - פינוק של סוף שבוע – שאר השבוע אנחנו שותים סתם מי ברז.

בלי להתבלבל הוא הכריז שבגלל הבזבזנות שלי מעולם לא נתגבר על משיכת היתר ושעלי לקנות מצרכי יסוד בלבד ולחסוך. הבן אדם כבר מזמן לא הלך לקניות ולכן הוא מצפה שאעשה קניות ליום שישי במאה ₪ בלבד  ושזה יספיק לכולנו לכל סוף השבוע... מבחינת המחירים הוא חי עדיין בשנות התשעים ואני חוששת שאם ילך לבד לסופר זה ייגמר בהתקף לב.  

מעניין מה הם יגידו אם פשוט אפסיק לעשות קניות לנקות ולבשל? לפעמים באמת מתחשק לי לנסות ולראות מה יקרה אז.