הכל דבש

פתאום גיליתי שהמחשב הוא גם סוג של טלוויזיה. כן, הגעתי לזה באיחור די מביך, אבל בגילי מותר.

כבר מהשבוע שעבר אני צופה באדיקות במחוברות דרך מסך המחשב שלי, ונהנית לראות שאני לא אימא ועקרת בית כזו גרועה.

יש יותר גרועות ממני, הרבה יותר.

והיום גיגלתי שם של אחד בלוגר אחד מימי בתפוז שנעלם לי קצת, ולא רק שגיליתי עליו דברים, רק דברים טובים, זה בסדר, גם זכיתי לראות אותו פתאום ביו טיוב.

לא רק שהוא כותב נהדר אבל הוא גם ממש חמוד, תענוג!

ולקינוח זכיתי גם לצפות בקוקוסטה בחדשות.

החמצתי אותה אתמול כי הייתי עסוקה במשהו, לא זוכרת במה, והנה היא על המסך של המחשב, כזו נחמדת ואיזה חיוך זורח יש לה!

חוץ מזה הצלחנו לחצות בהצלחה מזהירה את ועדת ההשמה של צץרץ, הוועדה האחרונה בחיי, אני מקווה.

בפעם הקודמת הייתי בוועדת השמה כדי לשכנע אותם שעוגי צריך ללמוד בשפרירים. נאמתי בכזאת התלהבות וסיפרתי להם עליו בלהט כזה עד שהיו לי דמעות בעיניים.

אחר כך אמרו לי שריגשתי מאוד את כולם, ובזכותי הם הסכימו שהילד ילמד בבית ספר רחוק כל כך. נכון שזה עבד, אבל אחר כך התביישתי קצת, אני לא אוהבת לבכות, בטח לא בציבור.

בעיקרון אני אדם סולידי ורגוע ולבכות מחוץ לפרטיות חדר השינה שלי זה דבר שקורה לי לעיתים מאוד מאוד נדירות. הפעם הקודמת הייתה לפני יותר מעשרים שנה, במשרד של עובדת סוציאלית אטומה אחת שהחליטה שאני עסוקה מידי בקריירה שלי מכדי לאמץ ילדים. זה שהקריירה הייתה עבודה מעפנית בהיקף של חצי משרה במוסד הטכניון - ניהלתי שם את מעבדת הצילום של הפקולטה להנדסת חומרים - לא הרשים אותה. דיברתי על העבודה בהתלהבות וזה הספיק כדי לפסול אותי כאם מאמצת.

בדיוק באותו יום נכשל עוד ניסיון הפריה אחד, שוב קיבלתי וסת והטיפשה הזו מספרת לי, אחרי כל מה שעברתי, שבעצם אני לא רוצה להיות אימא – אז כן, יללתי קצת, אבל התגברתי מיד.

אני מודה, הילדים זה הדבר היחיד שגורם לי לגלות רגשנות ובגללם מצאתי את עצמי מתנסה בכל מיני דברים שמעולם לא היו קודם חלק מעולמי.

עד שהם הגיעו לא היה לי מושג מה זה היפר אקטיביות, ליקויי למידה ובעיות קשב, וכיום אני מומחית ויכולה לתת הרצאה שלמה על HDAD וסוגי ריטלין.

פעם הייתי ביישנית והססנית, פחדתי מפקידים, וועדות ומנהלים פדגוגיים, והיום אני מוצאת את עצמי נואמת בשטף, משכנעת ומתווכחת, וגם מצליחה לשכנע.

כל כך התעצבנתי מזה שדחו לצץרץ את האבחון לאוקטובר עד הצלחתי לשכנע בטלפון את השירות הפסיכולוגי שיקדימו לצץרץ את האבחון הפסיכו דידקטי לקיץ. הסברתי להם שלא מדובר פה בילד שרוצה הקלות בבגרות אלא בתלמיד שנמצא בבית ספר שלא מתאים לו וצריך להעביר אותו למקום הולם יותר והם הקשיבו והבינו. האמת, הופתעתי לטובה משיתוף הפעולה וההבנה שלהם.

גם ועדת ההשמה הפתיעה אותי לטובה, יום אחרי שהיינו אצלם הם פנו ביוזמתם לבית ספר אלון כדי להגיד להם שמבחינתם צץרץ יכול לעבור, לא בטוח שיהיה מקום בשבילו, אבל חברי הוועדה עשו מאמץ וזה יפה מאוד מצידם לעזור לנו ולא להניח לנו להתרוצץ ולהתאמץ לבד.

אני כל כך רגילה להיאבק כל הזמן, ללכת עם הראש בקיר ולסבול מבירוקרטיה מסובכת ומעייפת, עד שאני פשוט נדהמת כשמישהו מהרשויות מבין אותנו ועושה מאמץ לעזור ולא להפריע כרגיל.

זה די נדיר במקומותינו, ואולי גם הפעם המזל המיוחד של צץרץ שתמיד מחליק את דרכו ומקל על חייו יפעל שוב?

כמו שיש בני אדם חסרי מזל ששום דבר לא הולך להם ככה יש אנשים כמוהו שפורטונה מאירה להם פנים. אצל צץרץ איכשהו תמיד הדברים מסתדרים ברגע האחרון לטובתו.

נוכחתי בזה לפני ארבע עשרה שנים כשנפגשתי לראשונה בחיוך המקסים שלו והחלטנו, אני והג'ינג'י, שלמרות שרצינו בעצם עוד ילדה, ניקח את שני החבר'ה האלה.

את רוב חודש יולי 95 ביליתי כשאני יושבת על כסא קטן בגן ילדים, צץרץ יושב על ברכי, דבוק אלי בכוח, ידיו שלובות סביב צווארי כדי להיות בטוח שלא אברח לו.

בשבוע הראשון הוא היה בהיסטריה מוחלטת, אבל לאט לאט נרגע, הבין שהאישה הזרה הזו שאמרו לו לקרוא לו אימא לא תעלם כמו האחרות, ועד יום הולדתו השלישי שחל בתחילת אוגוסט הוא כבר נעשה הילד הכי חייכן ושמח בגן. הוא חגג יום הולדת עם זר ועוגה כמו כולם, ועד היום אני מודה לגננת יונה המקסימה שגילתה כל כך הרבה הבנה ורגישות, וגם לגננת של עוגי שהצליחה לגרום לילד לבטוח בה וליהנות מהגן.

אם רק הייתי יודעת אז איזה דרך ארוכה עוד עומדת בפני ... טוב שלא ידעתי.

והנה, ארבע עשרה שנים אחר כך, אנחנו פה, עוגי כבר סיים את התיכון ועומד לעשות שנת שירות עם הגרעין של הנוער העובד, וצץרץ עשה השבוע מועד ב' במתמטיקה כדי לשפר את הציון, ובעוד שנתיים גם הוא יסיים תיכון.

מעניין מה צופנות לי ארבע עשרה השנים הבאות.