הכל דבש

מאז הברוך עם הבלוג של תום איבדתי את החשק לכתוב, פשוט ירד לי מכל העניין הזה.

מין תקופת דכדוך כזו והרגשה של מה הטעם בכלל בכל העניין הזה, אחד כותב ככה והשני אחרת. מגיבים זה

לזה בלי באמת להקשיב... סתם בזבוז זמן.

באופן מפתיע זומנתי השבוע לראיון עבודה, פקידת קבלה בבית אבות יוקרתי מאוד שנקרא "דיור מוגן" אבל זה בעצם בית אבות לעשירים.

דווקא יפה שם וקרוב לבית והכל אבל לא שמעתי מהם יותר וכנראה שגם לא אשמע

היה לי גם ראיון מקדים בטלפון עם חברת השמה שתשלח את קורות החיים שלי לאיזה מפעלון בקיבוץ לא רחוק מהקריה שלנו. או שיחזרו או שלא, אבל לפחות יש איזה תזוזה בנושא חיפוש העבודה, גם זה משהו.

כל השבוע עשינו רדיות והיה מעייף מאוד, הרגל שלי עדיין רחוקה מלהיות בסדר, והיום צפויה להגיע למכון קבוצה של חמישים איש עם מדריך טיולים, הוא הבטיח שהם יעצרו אצלנו אבל עד שזה יקרה אני לא בונה על העניין.

לפחות ההבטחה הזו גרמה לג'ינג'י לעשות מאמץ ולתקן את בעיית המים בשירותים של המכון, גם זה לטובה. מצד שני הוא מתעקש שאהיה איתו שם כל היום וזה מתיש מאוד.

גם עניין המעבר עדיין תקוע, למרות ההפצרות שלנו טרם קיבלנו חוזה בשביל המקום החדש ואין מצב שנתחיל לשפץ שם בלי חוזה חוקי.

גם דמי האבטלה טרם הגיעו... אין כסף, אנחנו חנוקים ושום דבר לא זז.

מבאס קצת, אולי בשבוע הבא יהיה טוב יותר.