הכל דבש

 אני אוהבת ללכת, תמיד אהבתי והליכה הייתה הספורט החביב עלי. התחלתי להעלות במשקל מהרגע שקיבלתי מכונית ובמקום להתרוצץ ברגל ממקום למקום ולאמץ את הרגליים נסעתי לי כמו מלכה על הגבעות התלולות של הקריה שלנו.

אחד הבילויים החביבים ביותר עלי ועל ג'ינג'י היו הליכות רגליות, היינו קמים בבקרים מוקדם ומעפילים עד לפסל זייד, שומרים על כושר, מטיילים עם הכלב שלנו ועם הכלבים של השכנים שאהבו להתלוות אלינו, מדברים ומתווכחים, צוחקים ומתחזקים את הזוגיות שלנו. היה כיף ואז, בוקר אחד מר ונמהר, בזמן ההליכה הזוגית שלנו, שברתי את הרגל ומאז אין יותר הליכות.

רק עכשיו, כמעט שנה אחרי התאונה, אני מתחילה לאט לאט לחזור לעצמי, שוב הולכת קצת, מעפילה לסופר ומגיעה קצרת נשימה, הולכת ברגל לקופ"ח וצריכה אחר כך לנוח חצי יום, אבל אני לא מוותרת, מנסה להיות שוב הלכנית מצטיינת כמו שהייתי פעם, ומקווה שאת יום השנה לשבירת הרגל אחגוג בטיול רגלי עד הפסל והפעם אצליח להגיע אליו בשלום.

בימים חורפיים יפים נהגתי לקחת מצלמה ולצלם את הנוף היפה שמשמח אותי כל פעם מחדש, הנה אחת התמונות ששמורות אצלי מהתקופה בה דילגתי על הגבעות כמו איילה שלוחה.

כמה אני מתגעגעת ללכת שוב בנוף הירוק והיפה הזה