הכל דבש

חביבים עלי פתגמים יהודיים שמצליחים לסכם בכמה מילים פשוטות נושאים שאפשר לחפור עליהם שעות על גבי שעות.

למשל - פוסל, במומו פוסל. משפט קצר בן שלוש מילים שמכיל רעיון גדול ועמוק כל כך עד שאפשר להעמיק ולחשוב עליו, ולהפוך בו לאורך כל החיים, ולמרבה הפלא למצוא בו משמעויות שונות לכל תקופה אחרת בחיים.

או למשל – חנוך לנער על פי דרכו. הספריות בכל העולם גדושות ספרים ארוכים מלאי תיאוריות מלומדות ומחקרים יקרים וממושכים שמגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה פשוטה והגיונית, אבל כל כך קשה ליישום. הבנתי את הפתגם החכם והקולע הזה כל פעם מחדש וכל פעם בצורה שונה, ובכל שלב חדש בחיי, גם כילדה וגם כאימא מצאתי לו פירושים שונים, ולמרבה הפלא הם תמיד היו נכונים ומחכימים.

עוד משפט חכם ועמוק שרק עכשיו, כשהגעתי לגיל העמידה (אם לא למעלה מזה), אני מתחילה לתפוס עד כמה הוא נכון ומאיר עיניים הוא הפתגם – בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו.

עד לאחרונה חשבתי תמיד שהפתגם הזה הוא מעין גימיק נחמד של חז"ל, תעלול של קופירייטר, מוכשר אמנם אבל לא מעמיק במיוחד. לאחרונה התחלתי לרדת לסוף דעתם של חז"ל שהיו בקיאים בטבע האדם הרבה לפני שהמציאו את כל תורות הפסיכולוגיה למיניהן, אבל נניח לעניין הכעס והשתייה ונתרכז ביחס האנושי לכסף.

כסף מטבעו בא לעולם כסמל לעושר, הוא לא באמת שווה ערך לזהב או לנכסים, אבל מסמל אותם, ולא פלא שהוא נושא על גבו הדק משמעויות כבדות כל כך.

אין איש שאדיש באמת לכסף, מדובר בנושא כאוב, טעון, מציק, עניין שמסוגל להוציא מבני אדם רגשות וכאבים כמעט כמו סקס, ולפעמים אפילו יותר. כסף הוא נייר לקמוס ליחסים בין אנשים, והוא אף פעם לא סתם כסף אלא תמיד טעון בהרבה יותר.

 וכמו שאמר ברוב תבונה הפילוסוף ארתור שופנהאואר - כסף הוא האושר האנושי באופן מופשט.

לכאורה אין פשוט מזה, כל תלמיד בבית ספר יסודי יודע שאסור לבזבז יותר כסף ממה שיש לך, ותמיד רצוי להוציא קצת פחות כדי שתוכל לשים בצד לעת צרה. אם תקפיד על הכללים הפשוטים האלה הכל יבוא על מקומו בשלום, זה בדיוק אותו עקרון כמו באוכל - אל תאכל יותר ממה שהגוף שלך צריך, וככה לא תשמין, ואם שמנת סימן שאכלת יותר מידי ואם תאכל פחות ממה שאתה מוציא תרזה ותחזור להיות חטוב ובריא.

נשמע פשוט, הגיוני וקל לביצוע, לא?

אני רואה את קוראי מגחכים לעצמם בעצב, הרי אם זה היה פשוט כל כך לא היו בעולם כל כך הרבה שמנים, או אנשים שנאנקים תחת עול משיכת היתר?

למרבה הצער יש בעולם גם שמנים לרוב, וכמספר הזה, אם לא יותר, גם משיכות יתר. יש כל כך הרבה סבל, וכאב, ובעיות ומצוקות שאנשים מבטאים דרך הכסף, והאוכל... לא יאומן כי יסופר, טוב גם בנקים ודיאטנים ופסיכולוגים צריכים פרנסה, לא?

אחרי שקראתי את הפוסט של שצה על דמי כיס נזכרתי בנוסטלגיה איך הילדים כשהיו קטנים שיחקו עם מטבעות כסף וחשבו שכמה שיש להם יותר מהעיגולים הקטנים והמצלצלים האלה שאסרתי עליהם להכניס לפה ככה יותר טוב. מטבעות כסף היו בשבילם עוד משחק, כמו לגו או גולות, ושטרות שעממו אותם, כי מה אפשר לעשות בחתיכת נייר?

לקרוע אסור, לצייר אי אפשר, מי צריך אותה?

אלה היו הימים הטובים, הם חלפו מהר מידי. כבר בכיתות הראשונות של בית הספר הם למדו שגודל המטבע לא מעיד על ערכו ושלא תמיד יותר מטבעות זה יותר כסף, ולאט לאט, לדעתי מהר מידי, הפנימו מה ערכו של כסף, כמה הוא חשוב ובמה כוחו גדול.

הם הבינו שכסף הוא לא רק כסף, הוא גם אמצעי שליטה וסיבה לדאגה, או לשמחה, וחסרונו מביא לויכוחים בין ההורים, למצחים מקומטים, ולחילופי האשמות, כסף זה תחושת רווחה, פינוקים ומותרות, וחסרונו גורר מחסור ומתח.

לשמחתי גם כשהמצב לא היה מזהיר אף פעם לא הגענו לפת לחם, אבל באדיבות הטלוויזיה הילדים למדו מהר שיש אנשים שנזרקים לרחוב או גרים בדירות דלות עם מקררים ריקים ממזון כי אין להם די כסף, והבינו שכסף שווה ביטחון ואהבה, וכדי להרוויח אותו צריך להזיע ולהתאמץ, וכל עניין הכסף הוא כלל לא מובן מאליו, הוא לא גדל בארנק של אימא וגם לא של אבא ואפילו לא על העצים.

כשאני יצאתי לעבוד הם הבינו שכסף שווה זמן, וכשג'ינג'י פתח את המכון הראשון הם למדו שכדי להרוויח כסף צריך לפעמים להשקיע כסף, ושמה שזול הוא לפעמים יקר, ושצריך להתאפק ולוותר לפעמים, לחסוך היום כדי שיהיה מחר, ותמיד לחשוב על החודש הבא והשנה הבאה, לתכנן את העתיד ולצפות להפתעות לא נעימות שאפשר לרפד רק עם כסף, רגל שבורה למשל שמשביתה אותך מהעבודה זו רק דוגמא אחת.

למרות ששלושתם גדלו באותו בית עם אותם הורים כל אחד מהם פיתח יחס אחר לכסף, בהתאם לאופי, לגיל ולמעמד במשפחה.

לילי הבכורה שהייתה בת יחידה עד גיל שש קיבלה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ לה. זוג הורים מגוננים ושתי זוגות של סבאים וסבתות נדיבים ומוקסמים מכל חיוך שלה עמדו תמיד לרשותה והיא גדלה להיות ילדה נדיבה, לא בזבזנית, צנועה בצורה מפליאה, בעיקר בימינו טרופי הפרסומות והשיגעונות האופנתיים וכל הליכותיה אומרות רוגע ושלווה. אין לה כמעט דרישות, ההוצאות שלה צנועות, וברגע שהיא מעירה שנפשה חשקה במשהו - אירוע נדיר כמו שלג בישראל - מיד קופצים עליה ההורים והסבים והסבתות כמוצאי שלל רב, ומעתירים עליה מלא חופניים ומנסים לנחש מה חפצה עוד לפני שהיא מספיקה להגיד אותו. היא קונה מעט מאוד בגדים, וגם זה אחרי תחנונים של סבתא שמשתוקקת לעשות איתה מסעי קניות, חשבון הטלפון הנייד שלה צנוע כמעט כמו שלי, פאבים ומסיבות לא מושכות את ליבה, וההוצאה הכי יקרה שלה בזמן האחרון הייתה הצגה בקמרי. לתל אביב היא נסעה חינם כי היא עדיין חיילת, הכרטיס עלה 10 ₪ בהנחת חיילים, ואת הכיבוד, אם היא קנתה כזה בכלל, היא ממנה לעצמה ממשכורתה כחיילת. הורי שלקחו על עצמם לשלם את הוצאותיה עשו איתה עסק טוב מאוד. גם החבר שלה הוא, כמו שהגדיר אותו צץרץ - חנון מצוי, בחור נעים הליכות וביישן, חייל בנח"ל. יציאה פעם בשבוע לסרט, ארוחה אצל סבתא, בילוי אצל חברים, טיול רגלי לאור ירח, די להם בזה. אם הם הולכים פעם בכמה חודשים להופעה זה נחשב אצלם להמון, וגם את זה הם ממנים לבד ממשכורותיהם כחיילים.

כל מה שלילי מחסירה ממלאים הבנים ובעיקר עוגי, תאבונו לבילויים ולכסף משתווה לגובהו. חשבון הטלפון הנייד שלו יכול להביא לייאוש גם הורים עשירים הרבה יותר מאיתנו, והטעם שלו בבגדים ובבילויים תואם מישהו שמרוויח משכורת דשנה בהייטק, לא זוג תפרנים כמונו. הוא תמיד היה כזה, עוד מגיל צעיר, תמיד רצה עוד, אף פעם לא הסתפק במה שיש, גדש את הצלחת בכמות שאין הקיבה יכולה להכיל, רדף מותגים יקרים וניסה לעשות רושם על חברים ולבזבז את מה שאין.

אם לא הייתי יודעת ממה נובע הרצון הזה לפזר כסף הייתי כועסת, אבל מי שמכיר אותו יודע בדיוק איזה חור בנשמה עוגי מנסה לסתום. גם אם הייתי עשירה פי מאה והייתי נותנת לו הכל זה לא היה מספיק. הילד הזה הוא כמו איש צמא שמנסה להרוות את צימאונו במים מלוחים, אנחנו מסתכלים מיואשים ולא יודעים מה לעשות.

גם בזמן שלו הוא נוהג ככה, מבזבז בלי תבונה, לא מניח לעצמו די זמן לישון, מנסה לתפוס הכל בבת אחת, ומעלה חרס בידו. הוא מתוסכל מהיכולות שלו, לא מצליח להתמודד עם החסרונות וכועס, כל הזמן כועס. מבחוץ הוא נראה כמו חייל בן עשרים, גבוה יפה וחזק, אבל בתוכו פנימה הוא עדיין אותו ילד ששתה לבד בקבוק קולה משפחתי שלם, כמעט התפוצץ והקיא, ואחר כך חזר לשתות.

מתי הוא יתבגר ויבין שהפתרון שלו לא עובד?

לא יודעת, אולי אף פעם. בכל מקרה אנחנו פה, הדלת תמיד פתוחה והחדר שלו מחכה לו ובכל פעם שהוא יהיה בצרות אנחנו נקום ונעשה, נעזור ונתמוך.

צץרץ צעיר ממנו רק בשנתיים אבל הולך בדרך אחרת לגמרי. הוא לא צנוע כמו לילי, הוא אוהב בגדים יפים, ובילויים, ולא יגיד אף פעם לא לשטר של מאה ₪, מקפיד על תספורת אופנתית, דיאודורנט ובשמים, מנהל חיי חברה ערים, אבל מתמלא חימה וזעם למראה הבזבזנות חסרת ההתחשבות של אחיו שעסוק כל כך בתענוגותיו עד שאף פעם אין לו כוח וזמן לעבוד ולעזור בעסק המשפחתי.

צץרץ עובד כבר כמה שנים כעוזר מאמן ומרוויח כבר משכורת של חייל, מקפיד להשגיח על ההוצאות שלו שלא יגלשו, עובד איתנו במכון, מרוויח עוד קצת כסף מעבודות בגינה אצל אנשים שמזמינים אותו לגרף ולגזום, ותמיד חושב צעד אחד קדימה. מאז שיש לו רישיון הוא שותף ברכב שלי, ממלא דלק כשצריך, דואג שנעשה טיפול לרכב ושלא נפספס את מועד הטסט, חרד למצב הצמיגים, ואוי לך אם לא תחגור חגורה כשהוא נוהג.

לחץ חברתי לא משפיע עליו ואף פעם לא השפיע, אבל כשהוא מספר על חבר שהוריו אמידים ויש לו ברכת שחייה וטרקטורון עיניו נוצצות, ולפעמים הוא מתמלא כעס ושואל למה אנחנו לא מרוויחים יותר, ולמה אנחנו דואגים תמיד בגלל כסף? המצב הכספי הרעוע שלנו מתסכל אותו, אבל הוא מבין כשאני מסבירה לו שבראשון לחודש ובחמש עשרה אנחנו תמיד קצת לחוצים יותר, ושלפעמים פשוט אין מספיק לדבר זה או אחר, ואם יש לו הוא אפילו מוכן להלוות לי בנדיבות ואחר כך מפצה את עצמו כשיש לי כסף.

לפני כמה ימים קיבלנו מכתב מבית הספר ובו דרישה לרשום אותו לכמה קורסים כדי שיוכל לגשת לבגרות, הוא סירב ואמר שחבל על הזמן והכסף, את הבגרויות בהיסטוריה ואזרחות הוא לא יעבור גם אם יעשה כל קורס שלוש פעמים, ובכלל, עזבו, אין לו זמן לעסק הזה.

עזבנו, הילד לא טיפש, כשהוא רוצה משהו הוא משיג, בדרכו שלו הוא שאפתן וחרוץ, ואם ירצה ללמוד הוא ילמד אחרי הצבא, רק שיעבור אותו בשלום כי הוא מתכנן לעשות שירות קרבי ככל האפשר, וכבר בדק מה הקב"ה שלו, ומה האפשריות שלו, והוא שוקל עכשיו לאן כדאי ללכת, מתייעץ ושואל ומברר, והכל לבד, על דעת עצמו, וכשאני מוחה שאני לא רוצה שהוא ילך לקרבי הוא צוחק ואומר שיהיה בסדר, הוא מסתדר, אני מקווה שהוא צודק.

אין לדעת מה ילד יום כמובן, אבל אני צופה שלילי תמשיך גם בעתיד להיות מרחפת קצת, לדאוג יותר לתיקון העולם מאשר לעתיד שלה, ובטוחה שבכל זאת הכל יהיה אצלה בסדר. היא אידאליסטית אבל מאז ומתמיד ידעה להיזהר ולא להסתבך, והצליחה להגיע למקומות שהיה לה נעים בהם, הועילה ועזרה, ובתמורה קיבלה הערכה ויחס ונהנתה מכל רגע. למזלה היא לא זקוקה להרבה, השאיפות שלה צנועות מאוד בתחום הפיננסי, בעוד שעוגי תמיד יסתבך בצרות, ותמיד ירצה לבזבז מה שאין ולעשות מכה מהר. כנראה שעוד הרבה שנים הוא יביט על העולם בעיניים גדולות יותר מהיכולת שלו לבלוע, ותמיד ירגיש מקופח וירצה עוד, לעומת צץרץ שמבין שכדי להצליח צריך להתאמץ ולהתמיד, ורצוי לשמור על יחסי אנוש טובים - הוא חזק בזה - ולעמוד עם שתי רגלים על הקרקע.

אני מאחלת להם שתמיד יהיה להם די צורכם לאכול ולשתות, לבזבז קצת ולא להגזים בשום דבר, ובעיקר לכעוס מעט ככל האפשר כי החיים קצרים מידי לבזבז אותם על מרירות ושמירת טינה.