הכל דבש

כיום אני תוהה אם חלק מהבעיה של עוגי הייתה הליברליות המופרזת שלנו. אולי טעינו, אבל אף פעם לא עשינו סיפור גדול מהקשר שלו עם הוריו הביולוגיים.

לא התלהבנו אבל שתקנו כי לא רצינו שהוא יאלץ לשקר לנו כל פעם שהוא מבקר אצלם, ולכן אמרנו שזה בסדר, אנחנו מבינים ואין בעיה.

אחרי שהוא הגיע לבית חולים היה לנו יותר זמן לדבר עם אחותו הגדולה ועם אימו הביולוגית ופתאום הבנו שבפועל רק היינו מעין משפחה אומנת.

בגלל חוסר הזהירות של משרד הרווחה האחות הגדולה שלהם גרה בפנימייה בקריה שלנו ובתושייה רבה הצליחה ליצור אתם קשר עוד כשהבנים היו בבית ספר יסודי. המשפחה הביולוגית שלהם לא רק שקיבלה מאיתנו קלטות ומכתבים כדי שידעו מה אתם (זה היה אימוץ פתוח) אלא גם היה להם איתם קשר ישיר. אולי בגלל זה הם ויתרו בזריזות כזו על פגישות פעם בשנה?

לא יודעת, לא שאלתי אבל די התחלחלתי כשהיא סיפרה שהיא ידעה תמיד איפה אנחנו גרים ואם היה לה יותר אומץ - היא הייתה אז רק בת שלוש עשרה - היא פשוט הייתה דופקת ונכנסת אלינו הביתה. רוב הזמן הילדים נקרעו בינינו לבין ההורים שילדו אותם. גילינו את זה בשלב מאוחר מאוד, אולי מאוחר מידי, וכשגילינו שהאימא הביולוגית של עוגי אפילו קנתה לו סיגריות... מאוד לא אהבנו את זה.

אני לא חושבת שעוגי מבין עדיין באיזה מצב לא נעים הוא העמיד אותנו. כבר שנים הוא מזגזג לו בין שתי משפחות, אבל רק אחרי שהוא הגיע לבית החולים נחשפו כל הסודות. שמרנו על התנהגות תרבותית וגם הם היו ממש בסדר, עד כמה שאפשר להיות בסדר במצב מביך כזה, אבל היינו מעדיפים שהקשר שלנו עם המשפחה הביולוגית של עוגי וצץרץ לא יהיה כל כך הדוק. אחרי הכל אימצנו רק את הילדים, לא את ההורים שלהם ואת שאר קרובי המשפחה הרבים מספור שלהם.

כיום, בגלל המצב שלו, אין לנו ברירה, ואי אפשר לבוא אליהם בטענות, הם עושים הכי טוב שהם מבינים, והם באמת לקחו על עצמם חלק גדול מאוד מהנטל של הטיפול בו בבית החולים, אבל כל פעם שהגענו לביקור היה עלינו להסביר לצוות למה לחולה אחד יש שתי אימהות ושתי אבות, ועוד המון קרובי משפחה שלא מכירים כלל זה את זה.

זה היה מביך, הזוי ומאוד לא נעים. לא חשבנו שנעמוד במצב כזה כשאימצנו אותם לפני חמש עשרה שנים. אז היינו צעירים ומלאי התלהבות אופטימית שכיום מתבררת כאידיוטית למדי.

השבוע המשפחה הביולוגית שלו גרה במלונית של המלון הממומנת באדיבות צה"ל. הם השגיחו עליו כל הזמן, בעיקר האימא והאחות, וכמובן שהיו המון קרובי משפחה שבאו לבקר. מהשבוע הבא זה יהיה פחות אינטנסיבי. המלונית נגמרה ולנסוע הלוך ושוב כל יום זה די מתיש.

למרבה המזל תוך שבוע המצב הגופני של עוגי השתפר מאוד. הוא כבר נושם בלי סיוע, יורד מהמיטה, נפטר מהקטטר ומהזונדה. כיום יש לו רק תחבושת על העין שאיננה ופלטות מתכת בתוך הפה. ייקח זמן עד שהעצם תתאחה ויורידו אותן, אמרו לנו שזה עניין של חודש לפחות. בניתוח השחזור שמו לו פלטות שמחזקות את העצם מבפנים והן יישארו כנראה לתמיד. אני מניחה שבעוד כמה שבועות יתאימו לו עין תותבת מזכוכית והוא יחזור לעצמו מבחינה גופנית עד כמה שאפשר במצב שלו.

מבחינה נפשית זה הולך להיות מסובך יותר. לפי מה שהוא סיפר הכל קרה כי הוא היה שיכור ובדיכאון. ידענו שהוא שותה הרבה ביציאות עם החברים ותמיד רבנו איתו על העניין, אבל לא עלה בדעתנו שהוא שותה גם בצבא.

אין לי מושג מה ההשלכות של מה שהוא עשה מבחינת הצבא. הוא יקבל טיפול, ייענש, יעוף מהצבא? המצב עדיין לא ברור.

מה שכן ברור זה שאנחנו חשים שלפחות חלק ממה שקרה לעוגי הוא באשמתנו. במשך שירות הצבאי הקצר שלו הוא לא היה במסגרת מלחיצה, לא טרטרו אותו ובטח שלא התעללו, הוא בא עם הבעיות מהבית, כלומר, הכל קרה בגללנו ואולי גם בגלל המטען שהביא מהילדות.

רק אחרי הפציעה שלו גילינו עליו כל מיני דברים שמפתיעים אותנו לרעה, למשל שהוא נהג לעשן סיגריות שקנה בכסף הכיס שנתנו לו בנדיבות וכשזה לא הספיק גם אימו הביולוגית תרמה משלה. היא ידעה שהוא מעשן אבל לנו הוא סיפר שהוא לא נוגע בסיגריות, וכששאלנו מה הריח הזה שנודף ממנו הוא טען שזה מהסיגריות של חברים.

ג'ינג'י שמתעב עישון וסיגריות הזדעזע כל כך עד שהוא הפסיק לבקר אצלו במשך כמה ימים, ואם לא הייתי לוחצת עליו שיגיע לבית החולים הוא היה ממשיך להחרים אותו עוד הרבה זמן.

כל אחד מהם ילדותי בדרכו שלו. עוגי עם הבריחה שלו לעישון ושתייה וג'ינג'י עם הברוגזים שלו. צץרץ דווקא מפתיע לטובה. נוסע לאחיו הגדול כל יום, דואג לו ואוכל את הלב כי קודם הוא תמיד הציק לו והעליב אותו.

אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אחרי שהוא יצא לחיים האמיתיים. לאימא הביולוגית שלו אין אפשרות להחזיק אותו אצלה, היא גרה בדירה קטנה והיא לא במצב כלכלי מזהיר, ואביו הביולוגי נשוי שוב ואב לילדה קטנה. אחותו הגדולה שעשתה הכל כדי לחבל באימוץ שלהם היא סך הכל ילדה בת 25 בערך וחיה בדרום הארץ עם חבר ומתכננת ללמוד. לאף אחד מהם אין אפשרות לטפל בעוגי ולמרות שהם עשו כמיטב יכולתם לעזור לו לעבור את התקופה הקשה הילד כבר בן 21 והוא צריך להתחיל לבנות לעצמו חיים משלו.

הוא יצטרך להשתנות, להתבגר ולקחת אחריות על עצמו, לנו כבר נמאס לשלם את ההוצאות שלו, לטפל בבלגנים שהוא משאיר אחריו, להתאמץ ולסדר לו את החיים ולקבל בתמורה פרצופים חמוצים והתחמקויות כל פעם שאנחנו רוצים עזרה במכון.

הלוואי והוא היה מוכן לעבוד עם ג'ינג'י בדבורים, זה היה מעסיק אותו ומסדר לו פרנסה גם בהמשך הדרך, אבל עוגי לא אוהב לעבוד קשה ולהזיע, כמו רוב הצעירים הוא רוצה לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. שונא ללכלך את הידיים. כל פעם שביקשנו עזרה הוא תמיד התחמק ועשה טובה כל פעם שהושיט יד לעזרה גם אם בתמורה שילמנו לו בעין יפה. כבר סיפרתי לא פעם איך כעסנו עליו כשהיה מבזבז בלי חשבון כסף בפאבים ובמסעדות. מנהגי הבילוי שלו תמיד הרגיזו אותנו. בזמן שאנחנו עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה הילד בילה בלילות, ישן בימים והתרגז כשהערנו לו שהוא מגזים. למרבה הצער הוא מהטיפוסים האלה שתמיד מרגיש דפוק ומקופח. הוא תמיד התלונן שלא עשו לו ולא נתנו לו למרות שבפועל השקענו בו יותר מאשר בשאר מהילדים ואולי הוא צדק מבחינתו אבל עשינו הכי טוב שיכולנו וכיום אנחנו די שבורים ומותשים וחרדים מאוד ממה שיביא העתיד.