הכל דבש

כל פעם שזה קורה אני כמעט יוצאת מדעתי מרוב כעס וחוסר ישע, והניסיון של כולם להרגיע אותי ולהגיד  - מה קרה? זה לא נורא, זה רק אינטרנט, מרגיז אותי עוד יותר.

האינטרנט בשבילי הוא לא רק אינטרנט, הוא הקשר שלי לעולם הגדול היפה והמעניין בחוץ. הוא גם הדרך היחידה שלי ליצור קשר עם המכללה, בעיקר עכשיו, בחופשת הסמסטר, וגם עם הבנק וכמובן עם חברים וירטואליים שלא מכירים אותי אישית. בשנים האחרונות האינטרנט הפך למשהו חיוני מאוד בשבילי, וברור שאם אתחיל לעבוד בעריכה לא אוכל לתפקד בלי אינטרנט.

חוץ מפרנסה ולימודים ומידע יש גם את ההרגל שהפך לקבע - בלי לגלוש לאתרים החביבים עלי ולבדוק בבלוגים שהפכו לחלק מיומי יש לי הרגשה שאני תקועה בצינוק מבודד, אז אל תגידו לי שזה כולה אינטרנט.

בלי האינטרנט אני מרגישה כאילו אני בלי יד או רגל, או עין.

למרבה הפלא התברר שהחשודים הרגילים לא היו אשמים הפעם. זו לא הייתה אשמת הוט שמספקים לי את התשתית הרעועה של האינטרנט שלי. כל פעם שיורד גשם יש בעיות עם הממיר הדפוק שלהם, אבל הפעם הוא היה בסדר, וזה לא היה אשמת השרת שלי - סמייל אינטרנט זהב שדווקא בסדר רוב הזמן, אלא דווקא אשמתו של הראוטר הצנוע שכבר שכחתי מתי קניתי.

שנים הוא היה בסדר, בקושי זכרנו שהוא קיים עד שפתאום הוא דפק הכל. מתברר שהקשר שלו ל- vod הממיר המתוחכם של יס, מתנת יום ההולדת שקנינו בזמנו לצץרץ לא הטיב איתו ואחרי חצי שנה שהכל היה בסדר הוא הפסיק לגמרי לתפקד.

והכי מרגיז, לכאורה הכל עובד, וגם מרכזי התמיכה מתעקשים שהכל בסדר, אבל בפועל אין אינטרנט!

אחרי שהתרוצצתי יום שלם למעלה ולמטה, ובדקתי את כל האופציות, קראתי לטכנאי ואז עליתי על האשם האמיתי, הראוטר העתיק שלנו.

לא הייתה ברירה, קניתי במיטב כספו של אבא שלי שהתגייס לעזרה ראוטר חדש ויפה ויקר, ובא לציון גואל.

ובנוסף לכל פתאום טלפון מבשר לי שסוף סוף נחתם איזה מסמך חשוב שחיכיתי לו כל השבוע, משהו מהעבודה שהיה חשוב להביא כדי שיהיה מוכן ליום ראשון. לא התעצלתי ובצהרי יום שישי גשום ומתיש, לקחתי מטריה ונסעתי, הגעתי והבאתי וחזרתי, ובדרך הביתה, נוהגת בזהירות מבעד למטחי הגשם המבורך ועם זאת מציק ומטריד, נתקפתי לפתע עייפות גדולה בלולה בעצב נורא, ומצאתי את עצמי בולעת דמעות לא צפויות שחנקו אותי בלי אזהרה מראש.

בדרך כלל אני לא בוכה, רק כועסת וצועקת, או מסתגרת בשתיקה קודרת, ופתאום דמעות.

ואני חושדת שהדמעות הלא צפויות הללו צצו לא רק בגלל הכעס ומפח הנפש שהביא עלי האינטרנט המתסכל אלא גם בגלל עוגי שמאושפז עדיין בבית חולים, ובגלל כל הברוך עם המשפחה שלו והכל... וכן, אולי גם בגלל התלות שלי באינטרנט, ובגלל שכל הריצות הללו גרמו לי לכאב חזק וצורב ברגל השבורה שכנראה תעשה לי בעיות מעתה ועד עולם – ג'נג'י לוחץ שאלך לביטוח לאומי לקבל אחוזי נכות בגללה – וגם סתם, בגלל החיים האלה שלי שהולכים ואוזלים לאיטם...