הכל דבש

אחת הסיבות שלא המשכתי לקריירה של טכנאית רנטגן היא שאני פשוט סובלת בבתי חולים. המקומות האלה לא עושים לי טוב.

הריח, האווירה, כל הסבל הזה מסביב... אולי זה פינוק או רגישות יתר אבל קשה לי להיות בבתי חולים. אני מזדהה יותר מידי, לוקחת ללב ומושפעת מידי מהסביבה, בבתי חולים אני נעשית חולה ומדוכאת, מאבדת את שמחת החיים ואת התיאבון ומרגישה חנוקה.

בגלל זה שיניתי כיוון ולא התאמצתי להמשיך לעבוד ברנטגן למרות שהשקעתי שנתיים של לימודים בתחום. למרבה הצער החיים שלי הסתדרו ככה שיצא לי לבלות הרבה בבתי חולים וככל שאני מתבגרת יותר ככה קשה לי יותר עם זה.

וכרגיל, אני בורחת לספרים. אתמול נסענו, אני וצץרץ לבקר את עוגי בבית חולים, חשבנו שהוא יהיה אחרי הניתוח שאמרו שיעשו לו, אבל דחו את הניתוח לאחרי הצהרים ובקושי הספקנו להגיד לו שלום לפני שלקחו אותו לניתוח. חיכינו המון זמן שיוציאו אותו אבל העניין התעכב ובסוף היינו חייבים לחזור הביתה. נקווה שהניתוח יצליח לפתור את בעיית הפצע שלא מחלים אצלו ושהוא יתחיל להחלים ויוכל להשתחרר מבית החולים סוף סוף.

לשבת בחדר ההמתנה של חדר הניתוח זה אחד הדברים הכי מעיקים ומעייפים שיש, במקום לשבת שם סתם העדפנו לחכות במקומות נעימים יותר. צץרץ ישב אצל עוגי בחדר וגלש במחשב הנייד שהשארנו אצלו ואני הלכתי למקום בו אני מרגישה הכי טוב - חנות ספרים.

ברמב"ם יש חנות של צומת ספרים, לא מתה על החנות הזו, אבל לא הייתה ברירה והמוכר היה טיפוס מעניין מאוד, בחור גבוה ומרשים עם המון כתובות קעקע מעניינות על הידיים, הוא נראה כאילו הדפיסו עליו כותרות של עיתון באותיות גותיות, אם לא הייתי מתביישת הייתי שואלת מה כתוב עליו, אבל לא היה לי נעים ורק לטשתי בו מבט בסתר ושאלתי את עצמי אם לא כאב לו כשעשו לו את הכתובות האלה על הידיים.

אחר כך הסתובבתי שם קצת, עיינתי בספרים, ונדהמתי מהמחירים. אני קונה מעט מאוד ספרים ובדרך כלל קונה אותם מעודפי הספרייה שלנו במחירים נמוכים מאוד ומסתפקת בכך.

בסוף לא עמדתי בפיתוי וקניתי ספר שקראתי עליו ביקורת טובה בעיתון. הספר מספר על ילדות בקיבוץ ונקרא, "היינו העתיד". שם מוצלח מאוד לדעתי.

למרבה הצער איבדתי את יכולת הריכוז שהייתה לי פעם ואני מתקשה לקרוא יותר מדף אחד או שניים. פעם יכולתי לשקוע בספר ולשכוח הכל, היום כבר לא. בארונית ליד המיטה מחכים לי המון ספרים שאני לא מצליחה לקרוא וחבל. אני צריכה לקרוא ספר בשביל הלימודים ולנתח את הדיאלוג בו בשביל עבודת גמר הסמסטר ולא מצליחה. את העבודה בעריכה עיתונאית הצלחתי לסיים בקושי רב רק לפני יומיים בשעה ארבע לפנות בוקר, דווקא בשעות הבוקר המוקדמות אני מצליחה להתרכז יותר כי שקט מסביב וחשוך ואני לא עייפה. אחר כך אני שוב נעשית מפוזרת ולא מצליחה להתמקד.

ככה אני כשיש לי צרות ובעיות, יש אנשים שבוכים או נאנחים ומרגישים עצובים, אני נעשית מפוזרת ומרגישה שהכל נופל לי מהידיים. לא יודעת למה.

קצת אחרי שהלכנו הגיע האבא הביולוגי של צץרץ, וכשדיברנו איתו בערב בטלפון הוא סיפר לנו שבאמת הניתוח התארך יותר מהצפוי אבל עוגי יצא בלי ברזלים על השיניים. הקיא קצת אחרי ההרדמה ועכשיו הוא בסדר אבל מאוד מנומנם. הצלחנו אפילו לדבר איתו קצת לפני שחזר לישון.

אני לא חושבת שאני אסע גם היום לבית החולים. אני אשלח את צץרץ לבקר את אחיו ואחרי העבודה אלך לעבוד במכון, יש לנו הזמנה גדולה ויש דבש שצריך לארוז עד סוף השבוע, וג'ינג'י לא בבית, נסע לכנס דבוראים בדרום ויחזור רק ביום חמישי.