הכל דבש

איזה יום היה היום!

אני יודעת, אני כותבת את זה לעיתים קרובות מידי, אבל מה לעשות, יש ימים כל כך עמוסים שרק ככה אפשר לתאר אותם.

ימי שישי אצלי הם בדרך כלל לחוצים ועמוסים אבל היום זה היה יום מעיק ועמוס יותר מהרגיל. העומס התחיל עוד כמה ימים קודם כי השבוע רדינו את הרדייה הראשונה של האביב - דבש איקליפטוסים.

זה הדבש החביב עלי אם כי לצערי אף פעם לא הצלחנו להגיע לאיכות של הדבש שרדינו פעם מכוורת פראית ששכנה בארגז תחמושת באיזה בסיס נידח. אבא של ג'ינג'י (שהתחיל את שיגעון הכוורנות במשפחה והוריש אותו לג'ינג'י) מצא את הארגז הזה פעם, לפני שנים רבות כשהוא עוד היה אזרח עובד צהל ועבד בבינוי. חמי ז"ל היה נגר, עד היום יש לי רהיטים שהוא ניגר אצלנו, ובשבוע הבא אנחנו עושים אזכרה לזכרו. מאז פטירתו חלפו כבר שש שנים - איך שהזמן רץ.

הדבש שהוא הפיק מהכוורת הפראית ההיא היה בצבע ירקרק זהוב, ובעל טעם מופלא וארומה נהדרת. מעולם לא נתקלתי יותר בדבש כזה. הדבש שרדינו לפני יומיים הוא טוב וטעים, אבל רחוק מדבש האיקליפטוסים המיתולוגי ההוא.

לא רדינו לבד, כבר לפני יומיים הגיע הבן דוד שלי (שמסתובב מובטל כבר כמה חודשים) לעבוד עם ג'ינג'י. הוא גר אצלנו בחדר של לילי ועובד בפרך תחת פיקודו של בעלי.

הם פינו את המחסן של המכון והכינו אותו לדיירת החדשה שכבר זמן רב ג'ינג'י זומם עליה – צנטריפוגה מודרנית של 24 מסגרות. ג'ינג'י רכש אותה ממישהו שחיסל את המכוורת שלו, ובנוסף הוא קנה גם מכונה לפתיחת מסגרות, מיכל לסינון דבש ומעל מאה ארגזים ישנים במצב זוועתי שצריך לשפץ.

היה צורך להזמין סבל עם משאית וגרר, להעמיס ולארגן את כל הכבודה. חלק מהציוד הם הכניסו למחסן וחלק הסיעו לנהרייה, למחסן אצל חמותי. המון עבודה וטרחה, ואם לא די בכך היום היה חם מאוד...

למרבה הצער במקום שצץרץ יעזור להם לעבוד הוא היה עסוק במשהו אחר, הביא את עוגי מבית החולים לביקור סוף שבוע בבית. התכנון היה שהוא יביא אותו בבוקר, ישאיר אותו בבית ויצטרף לג'ינג'י ולבן דוד, אבל משום מה החליט עוגי שהוא חייב לנסוע לנצרת להסתפר אצל חבר שלו.

כשמחיתי שזה לא מתאים, וזה לא יום טוב לנסיעות, אנחנו זקוקים לצץרץ במכון הוא הודיע שיסע לבד, באוטובוס.

למרות שמצבו השתפר מאוד, והוא צפוי להשתחרר בקרוב מהשיקום עדיין לא אהבתי את הרעיון שהוא יסתובב לבד באוטובוסים. הוא נעזר בקב, ולא לגמרי יציב על הרגלים, הרעיון שהוא יטייל בעצמו ברחבי הארץ ועוד בחום הזה הדאיג אותי, ולבסוף כשנואשתי לשכנע אותו לוותר על התספורת הסכמתי שצץרץ יסיע אותו.

ג'ינג'י רתח מכעס, אבל בסוף הם הסתדרו לבד בעזרת נהג המשאית, מכר ותיק מאוד שלנו שלמרות גילו המתקדם נשאר בריון ועזר מאוד. מזל גם שהייתה לנו מין מריצה למשאות ויחד הם הצליחו להעביר את כל הציוד למקומו ואחר כך נסעו לנהרייה והשאירו אותי לבד עם שלושה מיכלי דבש איקליפטוס שהיה צורך לארוז בקופסאות.

נתקעתי במכון לבד עם הדבש, בלי רכב וגם בלי נייד כי צץרץ החרים לי את הנייד –נגמר לו הטוקמן.

כשכבר כמעט גמרתי והם כבר היו בדרך אלי לאסוף אותי הופיעו פתאום אורחים סקרנים מאוד שרצו לדעת מה זה פה, ומה אני עושה? ושאלו המון שאלות על דבש וכוורות. בדרך כלל אני שמחה לענות ולהסביר, אבל הייתי עייפה ורעבה ובבית עוד חיכתה לי המון עבודה – פיצה להכין, פירה למעוך, וכביסה לתלות ושאר מלאכות...

מזל שהם הסכימו לצפות בסרט ההדרכה שחסך לי דיבורים.

סוף סוף הגיעו צץרץ ועוגי ובדיוק אז צצו במכון מכרים מאוד ותיקים שלנו שהיו פעם שכנים שלנו. הם זכרו את השניים כילדים קטנים מאוד, אבל הם עברו מהשכונה שלנו אחרי שהבן שלהם התאבד. חזרו מחופשה ומצאו אותו מת במיטה אחרי שירה לעצמו בראש, אחת החוויות הנוראיות ביותר שלי. מה היה עלי להגיד כשפתאום עוגי מופיע נשען על קב, מצולק ועם עין מזכוכית (בינתיים הזמנית, את הקבועה יתנו לו בחודש הבא)? הם שואלים מה קרה לו ואני נתקעת, נבוכה.

בסוף אמרתי שהוא נפצע בצבא והתחמקתי מתשובה ברורה, אני עושה את זה לעיתים קרובות מאוד. קשה לי לספר שהילד תקע לעצמו כדור בראש, איך אפשר לספר דבר כזה ועוד לאנשים שהבן שלהם עשה בדיוק אותו דבר והוא קבור עכשיו בבית קברות?

סוף סוף הם הלכו ונסענו הביתה. עוגי אכל את הפירה שהכנתי והביט בגעגועים בפיצה שאסור לו לאכול. הוא עדיין עם צינור בבטן ואסור לו לאכול דברים מוצקים, גם כשיחזור לגור בבית יהיה עליו לנסוע לטיפולים והשיקום ימשך עוד זמן רב. בינתיים הוא שמח להסתובב, לפגוש חברים, להיות בבית ולא בבית החולים.

מה יהיה איתו בעתיד רק אלוהים יודע.