הכל דבש

ראשית ברצוני להודות לכל המגיבים שהביעו התפעלות ותמיכה ברעיון קריאת ההגדה בנוסח חדש. הרעיון לספר ביציאת מצרים בנוסח מתקדם ומודרני יותר שייך לתנועה הקיבוצית ואנחנו רק העתקנו מהם.

ולפי בקשת הקהל אני מביאה את הנוסח של לילי להגדת פסח.

בין לבין שילבנו גם קטעים שהיא בחרה מההגדה - "מה נשתנה" ומעשה ברבי טרפון וכו' וגם הקטע החביב עליה במיוחד על ארבעת הבנים.

חוץ מקריאה גם דיברנו וכל אחד אמר מה זה חירות וחופש מבחינתו ובכך קיימנו את מצוות - והגדת לבניך.

"משחזרנו אל עצמנו, ופסוקי יציאת מצרים מאירים לנו מן המקרא - והנה לא כולם זכו להכנס ל"הגדה של פסח". עתה רשאים אנו גם אנו לומר: רבותינו, מה שאתם ליקטתם בדורותיכם, אף אנו זכאים ללקט בדורנו. חוש טמיר קרא לנו, להיות תלויים על בלימה, להיאחז בחומר הספרותי הראשוני של יציאת מצרים שבמקרא. שלא מדעת נמשכת ידינו, שנה שנה ללפות פרקים אלה כלפות אבני יסוד מתוך מפולת העבר. ולתת להם פיתוח בכלי המבע אשר ברשותנו"

יהודה שרת, מבוא להגדת "סדר של פסח נוסח יגור", 1951

התכונה לקראת החג, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי הפסח בבית ההורים בגולה, הועתקה אל חצרות היישובים: "היו מוציאים את השולחנות החוצה, והתחילו לסייד את חדר האוכל - סיפר יוסף אדלשטיין על ראשיתו של סדר פסח בעין חרוד. "את קורות הגג חיתלו בירק מכל אשר מצאו" - השלים שלמה לביא בזיכרונותיו - "נתלו קני סוף ירוקים, עד שגג הרעפים השחור לא נראה לעיניים. את הקירות הלבנים קישטו בכפות תמרים עם פרחי בר אביביים מכל אשר מצאו". בדגניה נקנו כלי אוכל חדשים. בקריית ענבים "נברשות שהובאו מבית אבא, המונחות כל השנה ארוזות בחבילות, כאבן שאין לה הופכין - הוצאו לכבוד החג". בתל יוסף גויסו כל הסדינים מן המחסן "כובסו וגוהצו ופרסו אותם על השולחנות". ובפלוגת גדוד העבודה בירושלים - שהייתה לימים הגרעין לקיבוץ רמת-רחל - נתפרו לחברים לכבוד החג בגדים חדשים.

נאום דוד בן-גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם

 
לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה ,"מייפלאואר"
היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש
אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים
זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם
שאכלו בצאתם.

והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר",
יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית,
יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה
לחם אכלו היהודים: מצות.

ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן,
באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו
על היהודים מיום שיצאו לגולה.

והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.

השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים.

1947 דוד בן גוריון (מתוך נאום בפני ועדת החקירה של האו"ם)

 זכר ליציאת מצרים - ברל כצנלסון

 פסח! עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בליבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש מישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות נמסר דבר יציאת מצרים זיכרון אישי, אשר אינו מחוויר ואינו דהה.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. איני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".
איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור.

הגדי מן ההגדה / נתן אלתרמן

הוא עמד לו בשוק, בין תיישים ועזים,
ונפנף בזנבו
הקט כזרת.
גדי מבית עניים, גדי בשניים זוזים,
בלי קישוט,
בלי ענבל וסרט.

איש לא שם לו לבו, יען איש לא ידע,
לא צורפי הזהב, לא סורקי הצמר,
כי הגדי הלזה
יכנס להגדה
ויהיה גיבורו של זמר.

אבל אבא ניגש בפנים מאירים
וקנה את הגדי
וליטפהו על מצח...
זו היתה פתיחתו של אחד השירים
שיהיו מושרים עד נצח.

והגדי את יד אבא ליקק בלשון
ובחוטמו הרטוב נגע בה.
והיה זה, אחי, החרוז הראשון,
שפסוקו הוא "דזבין אבא".

יום אביב אז היה והרוח ריקדה
ונערות צחקו במצמוץ עיניים.
ואבא עם גדי נכנסו להגדה
ועמדו להם שם בשניים.

ואותה הגדה כבר מלאה מהמון
נפלאות ומופתים עצומים לגודל.
ולכן הם ניצבו על הדף האחרון
חבוקים
ודחוקים אל הכותל.

ואותה הגדה כה אמרה אז דומם:
טוב, עמדו לכם, גדי ואבא.
בדפי מהלכים העשן והדם,
על גדולות ונצורות שיחתי נסבה.

אך ידעתי כי ים יקרע לא בכדי
ויש טעם חומות ומדבר להבקיע,
אם בסוף הסיפור
עומדים אבא וגדי
וצופים לתורם שיזרח ויגיע.

חירות / איניאציו סילונה

"החירות איננה דבר שאפשר לקבלו כמתנה, אדם יכול לחיות בארץ שרודנות שולטת בה, ובכל זאת להיות חופשי- בתנאי פשוט זה, שהוא לוחם נגד הרודנות, וזהו. האדם, שחושב בעזרת ראשו שלו וששומר את לבו משחיתות, הוא אדם חופשי. האדם, שנאבק למען הדבר שהוא חושב אותו צודק, הוא אדם חופשי. בניגוד לכך, אדם יכול לחיות בארץ הדמוקרטית ביותר עלי אדמות, אך אם הוא עצל, אטום ושתדלן בתוככי לבו, אין הוא חופשי; למרות היעדרותו של כל אילוץ אלים אותו אדם איננו אלא עבד. בכך נעוצה הרעה: אסור לנו להתחנן למישהו אחר ולבקש ממנו שיעניק לנו חירות. את החירות שלנו אנו חייבים ליטול במו ידינו, כל אחד- את המנה שהוא מסוגל ליטול.

(יין ולחם/איניאציו סילונה)

בכל דור ודור / אור אדם פסח תש"ן

כל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לשוב ולהינתק מכבלי עבדות, מן הפרך שהוטל עליו,
למרוד במקדשי דעות קדומות, ולפרוץ מן ההסגר קדימה - אל המרחב, אל החופש.

בכל דור ודור, כשאדם יוצא אל החופש הזה, הוא מגלה מדבר.
הוא מגלה בחופש ריקנות והבל. והזכרונות על ארץ מצרים שלו, צפים ועולים.
מה טובו הכבלים, המאכלים, המחסה משטפונות, ומיובש העונות.
והמדבר - חופש מוחלט ללא אחריות - נעשה לו לאדם הפקרות.
ובני חושך גוברים על בני אור, ואין דין ואין דיין, ואדם לאדם זאב.

בכל דור ודור חייב אדם לבחור.
ורק בעת בחירה מגלה אדם את חרותו.
וכאז, בין כל הררי שממון,
בוחר לו אדם את הר-סיני שלו, ושם מעצב תורתו, וידבוק בה.
היא הנותנת לו כח ולב, מאור בחשיכה וסיבה להשכים עם שחר ולהתרצות עם ליל.
ואני אומר, בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
ובכל יום לנתץ מזבחותיו של אמש,
ובכל יום לברוח אל המדבר,
ובכל יום לבנות לו בית ותורה של מחר,
ובבטחה להלך בדרכו.

הבן הרשע כמורד במציאות / בר בורכוב

*כוונתי לארבעת הבנים: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. דפדפו בהגדה לילדים ותמצאו בה תמונה מסורתית ישנה של ארבעת הטיפוסים: החכם המנופח ברצינותו, הטפשים התמימים הם דווקא נפשות שליווֹת ושקטות, בדיוק כיאה ליהודי לפי חכמת חכמינו; אבל ה"רשע", ברומח, במגן ובצינה שלו, השמח בחיים, הנועז, - מה לו ולחברוּתא זו? הוא אינו רוצה במתנת-חסד של חירות, שהוענקה לשעה, עוררה את רוחנו, וכבר ניטלה מאתנו. הוא, עז-הפנים, שואל: לכם ולא לי, לכם העניקו את החירות אך לא לי, מה לי ולזה? אנוכי אכבוש לי לבדי את חירותי, אין אני רוצה כי יעניקוה לי כמתנת-חסד*... *ההגדה מצווה על האב להקהות את שיניו של בנו הסורר ומורה; החירות שניתנה לנו, כך הורונו החכמים, היא לנו ולא לו, הוא לא היה זוכה ליהנות מחירות זו. חכמינו הטילו חרם על הרשע, הם מחרימים אותו, יש לעוקרו מן הרחוב היהודי*. *כל ההגדות השונות האלה מחרימות את ה"רשע", משתדלות להקהות את שיניו של החצוף השואף לחירות משלו, אשר בפנימיותו הוא גאה ועצמאי ולפיכך אינו רוצה במתנה. והנה כל הגדות אלו, למן השחורה והצהובה ועד להגדה האדומה הקיצונית, כולן כאחת מעריכות הרבה יותר את עם-הארץ, את שאינו יודע לשאול, מאשר את הרשע.

אולם אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה...

האבן שהכול מאסו בה סופה שתהיה ליסוד האמיתי. היסוד לבניין החדש החפשי של החיים היהודיים יונח דווקא בידי אותם "רשעים"* *אותם חפצי-החיים, הרוצים לרכוש לעצמם את חירותם במו ידיהם ואינם רוצים להשלים עם חירות שהוענקה כמתנת חסד, - הם ורק הם ישימו קץ לסתירה של עבדות בתוך חירות. 

חסל סדר פסח / שירן בן יעקב

פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר

פֶּסַח צא - וּלְמַד

פֶּסַח בּוֹא - וְדַע.

וְיָדַעְנוּ כִּי הָיִינוּ עֲבָדִים

וביערנו אֶת הַגּוֹלָה מֵעָלֵינוּ

וְסִפַּרְנוּ כֹּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה

וְכָעֵת משקַלּוּ הַמַּיִם

אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֶּהוּ אָבִיב תִּקּוּן הָעוֹלָם

זֶהוּ אביבו שֶׁל הָאָדָם המתחדש כֹּל שָׁנָה

זוֹהִי שיבתה שֶׁל הַיּוֹנָה