הכל דבש

בזמן האחרון אני כותבת פחות, איבדתי קצת את הדחף לכתוב. אולי כי יצא לי להכיר אישית אנשים שעד היום היו וירטואליים ואיכשהו זה מרתיע אותי, ואולי סתם, כי התעייפתי.

לפעמים קורה משהו ואני חושבת שאני חייבת לכתוב על זה בבלוג, אבל אני מושכת וממסמסת את העניין ובסוף מחליטה שזה לא מעניין מספיק ולא כותבת. אחרי הכל האם זה באמת מעניין מישהו שניצלתי מבצע מכירות של וילונות בחנות ברמת ישי וסוף סוף קניתי וילונות לסלון ואפילו הצלחתי לשכנע את ג'ינג'י לנצל יום גשום בחול המועד ולתלות לי אותם?

למישהו באמת אכפת שהיה לנו יום מכירות מאוד מוצלח בחג השני של פסח ויצאנו ברווח גדול ועקב כך החלטנו להחליף סוף סוף את המקרוגל העתיק שלנו שעשה המון בעיות לאחרונה, ובסוף הגענו הביתה עם מקרוגל חדש ומודרני וגם עם תנור אפייה משוכלל שתואם לכיריים שקיבלתי מהורי, ועוד קנינו הכל במזומן?

כנראה שלא, אם כי אותי הקניות החדשות שימחו מאוד התנור. המקרוגל היו בני למעלה מחמש עשרה שנים וכמעט התפרקו. עכשיו אני צריכה לשכנע את האלטע זאכן המקומי שלנו להגיע ולאסוף את כל החפצים הישנים שהצטברו אצלנו על הפטיו, אם הוא ימשיך לדחות את הגעתו אני אפרסם באגורה, כבר נפטרתי ככה ממחשב עתיק ואולי אמצא גם מישהו שזקוק לכיריים ישנים, תנור אפיה משומש אבל עובד ועוד כמה שמט'ס.

מאז שעוגי השתחרר מבית החולים והוא כבר לא גר בבית החיים נעשו פחות לחוצים ורגועים יותר. צץרץ מסיים עוד מעט את הלימודים ויש לו עכשיו בחינות על הראש. אני מתרגשת ונלחצת יותר ממנו ואפילו, תשמרו את זה בסוד, עושה בשבילו כמה עבודות שאין לו ראש לעשות.

קיבלתי 80 על עבודה באנגלית שעשיתי בשבילו, ואני מקווה שאקבל ציון יפה על העבודה שעשיתי בספרות. אני חייבת להודות שמשרד החינוך קיבל ממני ציון מספיק בקושי על הדרך בה הוא מלמד ספרות. גם הסיפורים שהם בוחרים ללמד מאוד לא נראים לי. אי אפשר לבחור חומר מודרני ונגיש יותר לילדים שנולדו בסוף המאה העשרים? ולמה צריך להציק להם עם השאלות החופרות האלה שמייבשות כל שמץ של לחלוחית מחוויית הקריאה?

מי שזה לא יהיה שמנסה ללמד את הנוער ספרות מצליח להמאיס עליהם לגמרי את הקריאה. וזה שאת כל החומר, שאלות ותשובות, אפשר למצוא בהינף מקלדת באינטרנט זה בכלל אידיוטי.

לפחות קראתי כהלכה את 'סיפור אהבה' של אפפלד ולמדתי המון על התיאטרון היווני. אני נהניתי מאוד, וזה כבר אומר הכל, כי אין סיכוי שצעיר בן שמונה עשרה ימצא עניין במה שמעניין קשישה בגילי, ואפילו אני, חנונית ממושמעת שכמוני, איבדתי קצת את סבלנותי בגלל יותר מידי שאלות מרגיזות שניסו לכוון אותי לענות בדיוק מה שמישהו חושב שצריך להגיד על הסיפור היפה והעדין הזה.

לאחרונה מה שבאמת מעניין בחיי קורה בעבודה, אבל אני מרגישה לא נוח לספר על זה ברשת כי מדובר באנשים שאני אמורה לטפל בהם ולעזור להם, ולא להפוך את הבעיות שלהם לחומר לקריאה בבלוג. כל מה שאני יכולה להגיד זה שקשה מאוד להזדקן בכבוד, ואם אתה כבר מבוגר עדיף שיהיה לך כסף ומשפחה אוהבת.

בעיקר מרגיזים אותי ילדים (רובם כבר בני למעלה מחמישים אבל ההורים שלהם הרבה יותר זקנים) שמסרבים לקחת אחריות על ההורים הקשישים, ולהבין שהיוצרות התהפכו וכיום הם אלה שצריכים לנהל את ההורה ולקבוע בשבילו כי הוא לא מסוגל להחליט לבד.

כמו שכבר סיפרתי הגעתי לעבודה הזו בגלל שמנהלת המשרד שברה את האגן, והיא בחופשת מחלה ממושכת. לאט לאט הצלחתי לרכוש את אמונה וחיבתה של העובדת השנייה שהתקשתה להתרגל אלי בהתחלה מפני שהיא והמנהלת עבדו יחד שנים רבות והיו להן שיטות משלהן לעשות דברים.

הייתי סבלנית, ופעמים רבות נשכתי את הלשון והתאפקתי והסכמתי גם עם דברים שנראו לי מגוחכים, ובעיקר שתקתי וניסיתי להועיל בשקט ובלי להתבלט. זה עבד ואחרי כמה חיכוכים קלים היא למדה לסמוך עלי ולתת בי אמון.

אתמול היא התלוננה שכואב לה בצד, ובכל זאת המשיכה לעבוד. הייתי מודאגת כי הבחורה מבוגרת ממני מעט, ומעשנת, וגם מלאה למדי, ויש לה איזה סלידה משונה מרופאים ומבדיקות. היא הרגיעה אותי שהיא קבעה פגישה אצל רופאה אחרי הצהרים ויהיה בסדר.

פתאום בערב היא מתקשרת לספר לי שהיא בבית חולים!

מסתבר שהרופאה החליטה לשלוח אותה לעשות בדיקות בבית חולים והיא שהתה שם עד הלילה, וחזרה הביתה עם חום גבוה, מזל שהבן שלה נסע איתה וטיפל בה.

רוב הסיכויים שבשבוע הבא היא תהיה בחופשת מחלה. חוץ מזה שאני דואגת לה כי היא קולגה שלי וחברה, אני גם קצת בלחץ מהמצב מפני שאני עדיין די חדשה ואיך אני אסתדר לבד?

נכון, יש את המנכלי"ת שנמצאת במשרד לא רחוק, ויש את המתנדבות היעילות שלנו, אבל בכל זאת, צריך שם שני אנשים מינימום, ועדיין יש דברים שאני לא בקיאה בהם.

אני יודעת שזה רק צירוף מקרים, אבל לפעמים יש לי הרגשה שיש איזה נאחס מסתורי שעוקב אחרי ופוגע גם בי וגם בכל מי שנמצא סביבי.

מזל שלא הייתי בחתונה של קייט וויליאם. למרות כל דברי הלעג והבוז שנשפכו עליהם מכל עבר הייתה באמת חתונה מקסימה. מזג האוויר היה נפלא, השמלה של הכלה הייתה הולמת ואלגנטית, והכל הלך למישרין. אני בטוחה שגם הנשיקה הראשונה על מרפסת ארמון בקינגהם הייתה פוטוגנית להפליא, אבל החמצתי אותה כי נסעתי להביא את לילי מהתחנה.

לא נורא, אני אראה אותה בערב, ביומן החדשות.