הכל דבש

אני לא יודעת למה הכל קורה בבת אחת, אי אפשר שהבעיות יתארגנו קצת על עצמן ויסתדרו בתור?

ביום ראשון עוד היה די רגוע, שום דבר יוצא דופן למרות שהייתי לבד. למזלי ביום ראשון מגיעה המתנדבת הכי יעילה ומקצועית שלנו - מנהלת בית ספר בדימוס שמתנדבת גם יום אחד בשבוע עם אימא שלי במכללה הקהילתית של שלהב"ת.

האישה פשוט מלכה, אני לומדת איך להתנהל רק מלהסתכל עליה מתקתקת עניינים, מדברת בטון סמכותי, מסבירה הכל יפה ובלי להתרגש, ומשתלטת בקלילות על כל הבלגנים.

אני מאוד מקווה שהיא תגיע לעבוד אצלנו גם בימי רביעי אחרי שיסתיים קורס של מרצה אחת שהיא מנהלת.

 כבר הזהרתי את אימא שאני רוצה אותה אצלנו ושלא תנסה לגנוב לי אותה.

למרבה הצער ביום שני היא כבר לא הייתה, והייתי צריכה להתמודד עם מתנדבת אחרת, אישה חביבה ומלאה רצון טוב, אבל קצת בלגניסטית וקשקשנית נוראית.

בדיוק באותו יום היה לה איזה עניין עם הביטוח, ובמקום לעשות מה שהיא הייתה צריכה לעשות היא רבה עם חברת הביטוח שלה, ועשתה את זה בקולי קולות... בימי שני אני לומדת אחרי העבודה ובגללה הגעתי למכללה עם כאב ראש מחריד.

השבוע התחלנו ללמוד עם מורה חדשה, מישהי מאוד מוצלחת ומרתקת. השתדלתי להתרכז בדבריה, אבל זה היה קשה, ובכלל, מאוד לא נוח להתחיל ללמוד בשעה שתיים אחרי הצהרים. זו בדיוק השעה שהגוף משווע לאיזה נמנום רגוע של שעה שעתיים, מאוד קשה לי להחזיק מעמד ולא לנקר בשעה הזו.

למרבה המזל לפחות השיעור האחרון התבטל כי המורה הייתה חולה, איזה יופי!

ביום שלישי נגמר לי המזל. המתנדבת של יום שלישי היא אחת הנשים הכי נחמדות וחביבות מבין המתנדבות שלנו. אני מחבבת אותה במיוחד כי בתקופה שעשיתי טיפולי פוריות היא הייתה האחות אצלנו בקופ"ח. בתוקף תפקידה היא נהגה לתת לי זריקות ולכן היא שייכת לחוג מאוד מצומצם של נשים וגברים שיכולים להגיד שראו אותי בלי תחתונים על בסיס יומי.

היא גם תמכה בי נפשית בתקופת הטיפולים ומאוד התיידדנו. הצטערתי בכל ליבי שהיא יצאה לפנסיה ושמחתי לפגוש אותה שוב בעבודה הנוכחית שלי, ובכלל, לאחרונה אני פוגשת כל הזמן אנשים מעברי שהכירו אותי כילדה, נערה ואישה צעירה. רובם גם מכירים את הורי, ובעיקר את אימא שלי, ונותנים לי קרדיט גדול בזכותה. זה נעים אבל זו גם אחריות רצינית ואני מנסה לעמוד בה בכבוד ולא לבייש את הפירמה.                                                                                           

התנדבת של יום שלישי צלצלה וסיפרה שהבן שלה עומד לעבור לגור בקנדה לכמה שנים בגלל העבודה שלו, והוא יעשה את זה כמובן עם אשתו והילדים, השבוע הוא נסע עם המשפחה לביקור מקדים כדי להתארגן ולסדר להם בית, ובתי ספר לילדים, ואת הילד הכי קטן, בן שלוש בסך הכל, השאירו אצל סבתא. היא הייתה מאוד עצובה בגלל הפרידה הצפויה, וכמובן שלא יכלה לבוא לעבוד עם הילד, אבל הבטיחה לקפוץ לפחות לשעה יותר מאוחר וגם קיימה את ההבטחה. הילד היה כל כך שקט ונחמד, צץרץ בגילו היה הופך את כל המשרד ולא משאיר בו אבן על אבן, לא להאמין שיש ילדים בני שלוש שלא צועקים, נוגעים בכל דבר ומשאירים אחריהם חורבן והרס ועצבים רופפים. יום שלישי היה עוד שקט יחסית חוץ מעניין המפתח שהיה עלי לשכפל למשרד, ומשום מה סירב להשתכפל. מזל שהחנות של המשכפל מפתחות קרובה יחסית למשרד, אבל הלכתי הלוך ושוב שלוש פעמים עד שזה הסתדר. אחר כך נסעתי לבדיקת צפיפות עצם ודווקא הלך מהר ובלי בעיות ולמרות שעשו שינויים בצומת סומך בלי להודיע לי קודם עברתי אותה בלי להסתבך, אבל בדרך חזרה, כשיצאתי ממגרש החנייה של מרפאת זבולון איזה נהגת מפוזרת אחת עשתה רוורס ונכנסה בי, בעדינות אמנם, אבל בכל זאת, דפקה לי את הרכב מהצד, אמרה בבהלה שזה שום דבר, ובלי לצאת מהמכונית ברחה - רק לי יכולים לקרות דברים כאלה

חזרתי הביתה בשלום ורק נכנסתי היה שוב טלפון! הפעם חטפתי צעקות על הראש מאחת הקליינטיות שלנו כי הרופא שהיה אמור לאבחן אצלה בעיות בלב חשב שיש לה רק קלקול קיבה, וגם דיבר לא יפה... אני לא מכירה אותו בכלל אבל זה לא הפריע לה לכעוס עלי. בסוף היא הגיעה לבית חולים ועברה צנתור. עליו היא לא יכלה לכעוס אז היא כעסה עלי, וזו הייתה רק ההתחלה.

למחרת הגיע יום רביעי הנורא ופתאום כולם היו צריכים אותי, כולם התקשרו, לכל אחד הייתה בעיה אחרת. לא היה רגע אחד של שקט, רצתי ממשבר למשבר. מזמן לא הייתי כל כך פופולארית, התחלתי להצטער שפיזרתי את מס' הנייד שלי בנדיבות כזו, נכון, זה הנייד שקיבלתי מהעבודה, אבל גם לו מותר לנוח קצת.

ואם לא די בכך גם צץרץ התקשר פתאום וסיפר שהוא מרגיש לא טוב וכואב לו הראש וקר לו והוא רוצה שאביא לו בורקסים. לא יכולתי לדאוג לילד כי אחד רצה תרופה, ואחת הייתה חייבת לספר לי את כל תולדות חייה העצובים, ואחד סיפר שהוא רב עם מישהו והיה צריך לשפוך את הלב בדיוק כשנהגתי מפה לשם, ובאמצע מתקשרת אחת שהסתבכה עם לחצן המצוקה וצרחה עלי שאני אבוא מיד לקחת אותו כי היא לא יכולה יותר...

יום מהגיהינום, ממש!

הצלחתי להגיע הביתה שעה מאוחר מידי, מודאגת בגלל הילד, וממש בפנייה לבית עוצר אותי שוטר ומודיע לי שלא עמדתי בעצור. אני גרה בשכונה ממש קטנה, מקום קטן ורגוע כזה עם מעט תנועה, שנים לא ראיתי שם שוטר, ופתאום צצים שני שוטרים חמורי סבר. בדרך כלל אני דווקא כן עוצרת בתמרור עצור, ונדמה לי שעצרתי גם הפעם אבל אני לא בטוחה, הייתי כל כך לחוצה ועמוסה באותו יום, וחשבתי על כל הדברים שעוד לא הספקתי לעשות, ועל הילד החולה, והבעיות מהעבודה, ועל עוגי שלא ברור מה עומד לקרות איתו, ולמה העובדת הסוציאלית של אימא שלו רוצה לעשות פגישה איתנו ואיתה וגם איתו... היה לי המון על הראש ופתאום שוטר!

בהיתי בו בפרצוף מופתע, כולי בהלם, ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ורק אמרתי בלחש שיש לי ילד חולה בבית שממתין לי (נכון, כבר מעל שמונה עשרה אבל עדיין ילד) ובדיוק אז השוטר השני קרא לו מהעבר השני של הכביש, והוא אמר לי שבסדר, הוא סולח לי, אבל שאזהר מעכשיו, והסתלק.

בבית צץרץ המסכן אכל את הבורקסים שהבאתי לו, ואחר כך הקיא על הרצפה והייתי צריכה לשטוף. אחר כך היו עוד טלפונים הזויים, ואחת אילצה אותי לנתק לה את הלחצן מצוקה בטענה שהוא הרס לה את הטלפון. נו, בטח, אם את לוחצת על כל הכפתורים בבת אחת, ומנסה גם לדבר בטלפון וגם להפעיל את לחצן המצוקה, וגם להיות הכי היסטרית שאפשר... אבל בקטנה, לפחות לא קיבלתי דו"ח.

גם היום היה לי די בלגן. איש אחד שהייתי אמורה להיכנס אליו לעזור לו לסדר את הניירת סירב לתת לי להיכנס אליו, כי הוא לא מכיר אותי ובמקום להקשיב למה שאמרתי צעק שהוא לא מבין! לא מבין כלום! לא רצה להקשיב כשניסיתי להסביר, ולא פתח לי את הדלת, ואחת אחרת החליטה שהיא חייבת שייקחו אותה לבית חולים עם אמבולנס, והיא פוחדת לבד, ושאבוא אתה, אבל בדיוק אז מישהי מצד שני של הקריה נכנסה ללחץ כי פתאום החליטו להחזיר הביתה את בעלה המאושפז והיא הודיעה שהיא חייבת לחצן מצוקה עכשיו!

הייתי כבר מספיק פעמים השנה בבתי חולים וממש לא בא לי להגיע לשם שוב, ולכן הורדתי מעלי בנימוס את הפחדנית, והסברתי לה שיהיה איתה באמבולנס פאראמדיק שייקח אותה עד לרופא, והיא לא זקוקה לי, וליווי עד לבית חולים זה ממש לא התפקיד שלי, ונסעתי ללחוצה. נפגשתי שם עם הטכנאי שזימנתי ולמזלי הוא היה בדיוק בסביבה, ובעוד אנחנו מתחילים לארגן הכל - אני למלא טפסים, והוא לחבר את הלחצן - מתקשרים מבית החולים שבסוף הבעל לא משתחרר הביתה, ולא צריך לחצן מצוקה.

הייתי מתעצבנת עליה, אבל המסכנה נראתה כל כך אומללה ומבולבלת ועצובה מהבשורה עד שלא יכולתי להוסיף לה עוד בעיות, ואמרתי שזה בסדר, ולא קרה כלום, ואין בעיות, ואנחנו תמיד לרשותה, ונגררתי מותשת הביתה כדי לטפל בצץרץ המסכן ששוב הקיא.

אני מקווה שבשבוע הבא השותפה שלי לעבודה (שמעתה אכנה אותה גודי) תבריא כבר, וצץרץ יפסיק להקיא וג'ינג'י יחזור מאימא שלו (מחר יש רדייה - הזדמנות "לנוח" קצת במכון) והחיים יהיו פחות לחוצים.