הכל דבש

כמה מוזר להתעורר בבוקר שבת אביבית לקול רעמים, גם אתמול ירד גשם, אבל אחר כך היה יפה וחמים וחשבנו שזהו, נגמר, האביב חזר אבל עובדה שלא. אני שוכבת במיטה, מנסה להחליט אם חם לי או קר לי, מחליטה שבעצם קריר ומברכת את עצמי שהתעצלתי להחליף בגדי קיץ וחורף, תוהה אם יהיו אנשים שיבואו לקנות או שכולם יפחדו מהגשם ויהיה לנו יותר זמן לחתוך יערות.

זו עבודה איטית למדי ודביקה. עבדנו בה אתמול אחרי הצהרים, ובטח נתעסק בזה גם היום, ובעצם אפשר לדחות, אבל אז מצטברות המון יערות ולא כדאי...

אני חושבת על המכון, ועל הסדרים החדשים שעשינו בו ומה עוד צריך לעשות – למסגר תמונות, לנקות את החלונות, לקנות צמחים לאדניות שעומדות בחוץ, לחפש רשתות מתכת שהמטפסים שעדיין לא קנינו יוכלו לטפס עליהם וליפות מעט את המבנה התעשייתי המכוער שאנחנו שוכנים בו.

ועוד לא חשבתי על כל הסידורים והריצות שמחכים לי מטעם העבודה... הימים שלי עמוסים מאוד, מתזזת בין העבודה, ובין משימות הבית, ותמיד יש עוד משהו שצריך לעשות במכון... אבל מתחת לכל זה כוסס עצב שאני מנסה להדחיק בכל כוחי, עצב ואשמה בגלל עוגי המסכן.

אני יודעת שגם ג'ינג'י חושב עליו ללא הרף, דואג בגללו, שואל את עצמו אם לא היינו יכולים לעשות משהו אחרת. אנחנו מדברים על זה קצת מידי פעם אבל בעיקר שותקים. הרי את הנעשה אין להשיב ואנחנו עייפים ממלחמות ומאבקים, אפשר להגיד שנכנענו.  

לפני כמה ימים ג'נג'י הזדמן במקרה לעיר בה גרה אימו הביולוגית של עוגי, על פי עצתי הוא התקשר אליו ונפגש איתו ועם הוריו הביולוגיים. הוא חזר מזועזע ועצוב. הילד עדיין משתקם, רזה מאוד, מתקשה באכילה, ישן הרבה בגלל תרופות שהוא מקבל, סובל מסחרחורות. הדו"ח של מצ"ח טרם התקבל למרות שכבר עברו 90 יום שאחריהם, כך אמרו לנו, הם היו אמורים לתת סיכום של המקרה כדי שאפשר יהיה להתחיל לטפל בנושא הנכות שלו.

עוגי כבר לא חייל, עכשיו הוא בטיפול משרד הביטחון והם לא ממהרים. אנחנו בקשר עם עורך דין ומנסים לקדם את הנושא אבל הכל הולך לאט כל כך... בינתיים הוא חי אצל אימו הביולוגית, מתקשר מידי פעם, אבל עדיין לא בא לבקר. אתמול כשחזרנו מהמכון הוא התקשר וסיפר שנסע לדרום, לקרובי משפחה של אימו הביולוגית, יש להם חווה עם סוסים והוא אוהב להיות שם. אולי זה יהיה הפתרון בשבילו? מקום שקט עם הרבה בעלי חיים? שם הוא יוכל להתאושש ולבנות לעצמו חיים?

ג'ינג'י סיפר שהוא מעשן והיא לא מונעת ממנו להרוס את הבריאות שלו ומעשנת איתו, ואפילו מתגאה בכך שעכשיו הוא לא צריך לשקר ויכול לעשן חופשי – ממש הישג כביר! היא הולכת לטיפול נפשי מזה שנים ולוחצת שגם הוא, בסוף הוא יהפך להעתק שלה, אושר גדול.

גם אביו הביולוגי מעשן, אולי זה גנטי, רק שצץרץ לא יתחיל גם לעשן. בעוד כמה ימים אנחנו אמורים ללכת לפגישה עם עובדת סוציאלית שאימו סידרה לו. אני כל כך לא רוצה ללכת, לא רוצה לראות איך הוא נהפך לנתמך סעד מקצועי, אחד שמחכה שהמדינה תעשה בשבילו, ותסדר לו, ותטפל בו. יש אנשים כאלה, בני אדם שלא מסוגלים להשתלט על חייהם, וטוב שיש מי שמטפל בהם, אבל למה הילד הזה שהשקענו בו כל כך הרבה זמן ואהבה ומאמצים צריך להידרדר לזה?

רק עכשיו אני מבינה שנלחמנו נגד הגנים שהורישו לו הוריו, נגד ההיסטוריה הדפוקה שהוא גרר אחריו, מהרגע שהוא הגיע אלינו נלחמנו בגורל שמיועד לו והפסדנו.

הוא מחק בירייה אחת את כל מה שניסינו לבנות, הרס ברגע פזיז אחד את כל ההישגים שלו וחזר למקום ממנו בא. אין לי מושג איך הוא מרגיש אבל אני מרגישה שנכשלנו וזה כואב, מאוד.