הכל דבש

הביקור ביום שלישי אצל העובדות הסוציאליות אורגן לבקשת ר. - האם הביולוגית. היא אישה מוזרה מאוד. מאוד אמוציונלית, מאוד מרוכזת בעצמה ובבעיות שלה, מצליחה לשים את עצמה במרכז בכל סיטואציה. ואם אני נשמעת כאילו אני לא מחבבת אותה זה כי אני לא.

לצערי עוגי ירש ממנה את חוסר היציבות הנפשית ואת האימפולסיביות הפראית. מסכן, גם גנים דפוקים וגם היסטוריה סבוכה והרסנית, לא קל לו וגם לא למי שמנסה לעזור לו. גם צץרץ לא אוהב אותה יותר מידי ודי מתחמק מקשר איתה. היא מרגישה בזה ומסתבר שזה מעיק עליה. עוד לפני הפציעה של עוגי הרגשתי שצץרץ מסויג מאוד כלפיה, אבל כשניסיתי לברר למה הוא לא הצליח להסביר מה בדיוק הסיבה שהוא מתחמק ממנה. אז לא הכרתי אותה ולא הבנתי אבל כמה שאני מכירה אותה יותר אני מבינה יותר טוב למה הוא מתנהג ככה. היא אישה מאוד לא צפויה ונורא מרוכזת בעצמה, יש בה משהו ילדותי ומעורער, שמעיק עלי מאוד. משהו באופי שלה עושה עלי רושם פראי, נפיץ ולא יציב, וזה ממש לא מוצא חן בעיני. היא תמיד מאשימה את כל העולם בכל הצרות שלה, ויש לה די הרבה. מסתבר שממנה ירש עוגי את הכישרון להסתבך בצרות ולהקשות את החיים על עצמו ועל הסביבה.

בפגישה היא התחילה לספר שצץרץ ועוגי גדלו יחד, והם תמיד היו קרובים מאוד אבל הם ניתקו זה מזה מאז שעוגי גר אצלה, והסתכלה עלינו במבט מאשים.

ג'ינג'י די התחמם מהרמזים הלא מעודנים שלה וגילה לה שצץרץ הוא לא טיפוס שמקבל פקודות ממישהו והוא לא שואל אותנו עם מי להיות בקשר, ואם הוא מתחמק ממנה ומסנן אותה וממעט לבקר אצלה זה כי הוא לא רוצה, לא כי אמרנו לו משהו.

כמעט שהתפתח ויכוח, אבל למרבה המזל העובדות הסוציאליות התערבו, הרגיעו את הרוחות והזכירו לה שמדובר בבחור בוגר (צץרץ בן שמונה עשרה וחצי) שלא צריך לקבל רשות מאף אחד, ואם הוא לא בקשר אתה ועם עוגי זה בגללו, לא בגללנו.

אגב, צץרץ ועוגי אמנם גדלו יחד, ואוהבים זה את זה כמו אחים, אבל רק מי שלא מכיר אותם באמת יכול לתאר אותם כנשמות תאומות וקרובות. הם שונים מאוד זה מזה באופי ומאז ילדותם הם רבים וכועסים זה על זה לעיתים קרובות, בעיקר צץרץ על עוגי. עכשיו אני מבינה שצץרץ לא אוהב בעוגי את כל מה שמזכיר לו את ר. אולי הוא לא מבין את זה בעצמו, אבל אני כן.

גם עם האבא הביולוגי שלהם, בעלה לשעבר היא במין קשר משונה, סמביוטי משהו. הם גרושים מזה שנים, הוא נשוי בשנית ויש לו ילדה קטנה, ובכל זאת כל פעם שהיא זקוקה למשהו הוא קופץ. מסיע אותה ממקום למקום ועומד תמיד לשירותה. גם הוא טיפוס משונה... לא יותר מידי חכם ודי חלש אופי... יש עוד המון דברים בהיסטוריה של המשפחה הזו שאנחנו לא יודעים עליהם והאמת, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת. הכל אצלם מלא סודות ודברים שהשתיקה יפה להם, כל מיני בעיות וצרות שהתחילו מזמן, עוד לפני שהילדים נולדו. היא פלטה שגם היא ניסתה להתאבד ואני יודעת שיש אשפוז פסיכיאטרי בעברה... אנשים חכמים אמרו לנו בזמנו שאנחנו מכניסים ראש בריא למיטה חולה ומסתבר שבצדק.

אני דיברתי מעט מאוד בפגישה הזו, בעיקר הקשבתי ופתחתי את הפה רק כדי לבקש מעוגי שיבטיח לא להתאבד יותר גם אם יהיה לו מאוד קשה כי יש הרבה אנשים שאוהבים אותו וכואב להם בגללו והם יפגעו מאוד אם הוא ימות.

דיברנו קצת על העבר והתברר שהשירות למען הילד סידר את כולנו וסיפר סיפורים גם להם וגם לנו. כוונתם הייתה לטובה, הם רצו שניקח את הילדים, והעריכו שאנחנו חזקים מספיק להתמודד עם הבעיות שלהם, והם צדקו למחצה, אבל היה לנו קל יותר בזמנו אם היינו יודעים עם מה אנחנו עומדים להתמודד.

ר. כמובן שצפה טענות נגדם, ונגד כל העולם בעצם, ולאף אחד לא היה אומץ להגיד לה את המובן מאליו - אישה כמוך לא הייתה צריכה להביא ארבעה ילדים, ועוד בהפרש צפוף כל כך. זה היה קשה לכל אחת, וקשה פי אלף לבן אדם לא יציב וחלש כמוך. גידול ילדים זו משימה קשה שמצריכה כוחות נפשיים ויכולות כלכליות, ואין לך אותם. חבל שהיא לא השתמשה באמצעי מניעה. זה היה מקל את החיים על כולם.

אחרי הישיבה עם העובדות הסוציאליות (לה יש שתיים, אחת לנפש ואחת לענייני פרנסה) חזרנו איש לביתו. כמה שעות אחר כך עוגי התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא לביקור אצלנו למרות שהסיכום היה שרק ביום חמישי ג'ינג'י ייקח אותו והם ייסעו יחד למשרד הביטחון בחיפה, ואולי הוא יגיע לביקור בשבוע הבא, אבל פתאום הוא רצה להגיע הביתה מיד. מזל שצץרץ היה פנוי והסכים, קצת בחוסר רצון, לנסוע להביא אותו.

עוגי אצלנו עכשיו, הרופא שהוא אמור לפגוש לא הגיע למשרד, הוא בחופשת מחלה ולכן הנסיעה התבטלה, אבל עוגי נשאר. הוא עובד מעט עם ג'ינג'י במכון, נפגש בערב עם חברים ועושה רושם שהוא די נהנה. הדירה של ר. קטנה וצפופה ואין לו פינה משלו ואילו פה יש לו חדר פרטי והרבה יותר מרחב מחייה וכמובן גם הכלב שלו פה. אנחנו מתנהגים איתו בעדינות, מנסים להנעים עליו את הזמן ובתמורה הוא לא מעשן בבית. כן, למרבה הצער הוא חזר לעשן. גם ההורים הביולוגיים שלו מעשנים, מנהג מגעיל ומיותר לגמרי.

ויש גם את עניין הכסף, ר. חשבה כנראה שהוא יקבל כסף ממשרד הביטחון ומעכשיו הם יתמכו בו עד סוף חייו, והיא קצת מאוכזבת שזה נמשך זמן רב כל כך. לדעתי היא חיה באשליות. שוחחנו עם כמה עורכי דין ועשינו בירורים והבנו שמשרד הביטחון לא פראייר, ייקח זמן עד שהם יחליטו מה לעשות ואיך, ולפי דבריו של עורך דין מומחה לנושא מי שניסה להתאבד לא מקבל שום דבר. זה החוק, והאמת, הוא די צודק.

בינתיים עוד לא הגיע הדו"ח של מצ"ח ולכן אף אחד לא החליט עדיין שום דבר, צריך פשוט להתאזר בסבלנות. עוגי כבר לא מקבל משכורת צבאית ואין לו שום מקור הכנסה ולכן צריך לפרנס אותו ולזה אין לה די כסף, וזו לדעתי האמת מאחורי כל עניין הפגישה שהיא יזמה.

אתמול העליתי רעיון שעוגי יעבוד כמה שעות ביום עם ג'ינג'י, רק עבודות קלות כמובן, ורק כשיהיה בו צורך, ובתמורה נשלם לו משכורת של בערך 1000 ש"ח בחודש כדי שיוכל לממן צרכים בסיסיים כמו סיגריות ותשלום על שיחות טלפון בנייד. מובל מאליו שכל זמן שהוא פה האוכל שלו והמגורים הם עלינו.

הוא הסכים מיד, נכון לעכשיו.

מה יהיה בעתיד, רק אלוהים יודע.

המצב סבוך ורגיש ונפיץ, ומאחורי כל סבך הרגשות והכעסים והטינות שר. משליכה לכל עבר מתחבאת מצוקה ענקית, גם כספית וגם רגשית. מצוקה שהיא הצליחה להוריש לילדים.

לדעתי הכסף שהוא יקבל או לא חסר משמעות ואולי יפריע במקום לעזור. גם אם משרד הביטחון יעניק לעוגי קצבה ויתמוך בו כספית כל חייו הבעיות שלו לא יפתרו, הוא צריך להשתקם נפשית, לקחת את עצמו בידיים, ולמצוא כוחות נפש כדי להתחיל לחיות כמו בן אדם בוגר ועצמאי.

האם זה יקרה יום אחד? אני מקווה שכן, אנחנו נעזור לו כמה שנוכל אבל הכוחות שלנו מוגבלים. לא נוכל לתמוך בו עד סוף חייו, יום אחד הוא יצטרך לעמוד על רגליו שלו ולהתחיל לקחת אחריות על עצמו.