בימי שישי ושבת כולם מורידים הילוך ונחים, אצלנו זה בדיוק הפוך. עובדים קשה יותר. בדרך כלל אני משתדלת לפנות את החצי השני של יום שישי למנוחה, אבל לפעמים זה לא הולך. ביום שישי הזה למשל ג'ינג'י ביקש שאבוא לעזור לו עם הרדייה ושאהיה איתו כשהוא מנסה לראשונה את המשאבה המשופצת שלנו.
המשאבה היא סיפור כאוב ויקר, קנינו אותה מזמן, כשרק פתחנו את המכון. הבן אדם שהשכיר לנו את המקום שלו באלוני אבא מכר את כל התכולה שכללה בין השאר גם משאבה ששואבת דבש ממיכל ומעבירה למיכל אחר.
עד שעברנו למקום החדש לא היה לנו צורך בה, והיא הייתה מונחת כאבן שאין לה הופכין. כשסוף סוף עברנו ורכשנו צנטריפוגה חדשה ומיכל לסינון דבש התברר שהמשאבה לא עובדת. לתקן אותה עלה המון כסף, אבל ג'ינג'י שתמיד חושב בגדול החליט שכבר קשה לו להרים דליי דבש כבדים, הוא כבר לא צעיר והגב כואב לו והוא רוצה לעבור למיכון. אם יש מכונה שפותחת מסגרות למה שלא תהיה גם משאבה?
בחזונו הוא ראה את עצמו עומד באמצע המכון, לוחץ על מתגים וכפתורים, והדבש נאסף מהכוורת ישר לתוך קופסאות בלי שהוא יתאמץ יותר מידי.
עד כאן החזון, ולהלן המציאות - המכונה לפתיחת החתימות של המסגרות עובדת יפה אבל פה ושם, בעיקר כשהמסגרת לא ישרה דייה, צריך לעשות השלמות עם המזלג הישן והוותיק. מזל שיש אישה שאפשר להטיל עליה את המשימה הזו, ומה שחמור יותר, המשאבה שתיקונה עלה כמה אלפי שקלים שהרווחנו בעמל ויזע מקצרת. עובדת דקה ומפסיקה, ואם לא די בכך - הצינורות שלה נוקשים וקשים לתמרון. בקיצור, אכזבה גדולה.
אם לא הייתי מונעת ממנו בגופי ממש הוא היה משליך את המכשיר הסורר לוואדי. מזל שמנעתי, ומזל גדול עוד יותר שהמשאבה הארורה הזו כבדה נורא, אחרת...
ואם לא די בכך חטפתי פתאום עקיצה בסנטר דווקא. לא יודעת למה, בדרך כלל הדבורים עוקצות בידיים, בעיקר באצבעות, משום מה דבורה שרוטה אחת החלה לזמזם סביב ראשי, וכשנופפתי בידי היא תקפה אותי ישר בסנטר.
חצופה.
זה לא כאב מאוד, ודי התעלמתי, אבל כשקמתי ממנוחת אחר הצהרים - שזלגה עד ללילה - היה לי סנטר נפוח וכאוב ואני מתקשה קצת בדיבור. הרגשה של אחרי ביקור אצל רופא שיניים.
לא נורא, עוד יום יומיים אשכח מזה.
דבר אחד טוב הציל את יום שישי המתיש והמאכזב הזה – הכוננית.
גם הכוננית זה סיפור, ירשנו אותה מאחד הדיירים שלנו. הוא והחברה נפרדו כי הוא סירב להתחתן איתה, סיפור ארוך ועצוב, היא חזרה להורים, הוא נסע לאי שם, והכוננית נותרה אצלנו.
במשך כמה שנים היא עמדה בחדר של צץרץ ואז מאסתי בה. הילד סיים את בית הספר, הכוננית הייתה מגושמת וכבדה, והחלטתי שהיא מיותרת. אחרי תחנונים רבים הגברים בבית הסכימו להוציא אותה לפטיו. גם זה היה סיפור כי היא לא עברה בדלת, וכבר לא זכרנו איך הכנסנו אותה, אבל עובדה שהכנסנו, ואחרי פירוק חלקי גם הוצאנו. הללויה!
אחר כך פרסמתי מודעה באגורה ובאמת היו הרבה פניות, אבל ברגע ששמעו את הנתונים שלה – כבדה, ממתכת, וצריך רכב מסחרי לקחת אותה הם ויתרו. אפילו האלטע זעכן המקומי שלנו ויתר עליה, וכבר נואשתי להיפטר מהמפלצת, ואז, בעוד אנחנו נאבקים במשאבה הסוררת מתקשר אחד ושואל אם הכוננית זה עדיין רלוונטי.
הסברתי את הקשיים, והייתי בטוחה שלא נשמע ממנו יותר, אבל הפתעה, ביום שישי אחרי הצהרים הוא צץ פתאום, ובעזרת ג'ינג'י ומפתח אלן הם הצליחו לפרק לגמרי את מפלצת המתכת הכבדה ולהכניס אותה למכונית פרטית קטנה.
עוד לא פסו ניסים מהארץ, ואולי יום אחד נצליח לתקן גם את המשאבה ויבוא לציון גואל, והקלה לגבו הדואב של הג'ינג'י.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: