הכל דבש

בעוד חודש צץרץ מתגייס, בזמנו חשבתי שיהיו לי שני חיילים בבית. על זה נאמר שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק למרות שהמצב של עוגי לא מצחיק כלל.

נדמה שהוא היחיד שלא קולט עד כמה מצבו על הפנים.

אפילו הוריו הביולוגיים מתחילים להפנים את זה.

נכון לעכשיו הוא אצלנו, עובד מעט עם ג'ינג'י ובעיקר ישן ומסתובב עם חברים. המאבקים עם משרד הביטחון והביורוקרטיה מתישים מאוד.

הכל לוקח המון זמן, זז לאט, קשה להשיג אנשים בטלפון, אין ממש עם מי לדבר. אני תוהה איך אנשים שלא מטיבים לדבר עברית ולא יודעים להתמודד עם כל התקנות והכללים מסתדרים. לא שאנחנו מסתדרים במיוחד. ההרגשה היא שכל המערכת מתוכנת להקשות ולהתיש ולהיות לא נגישה ולא נוחה.

מה עושה מי שאין לו הורים שיכולים לפרנס ולתמוך?

אין לי מושג.

לעומת אחיו הגדול צץרץ פורח. עובד קשה בגינון, מרוויח יפה, מתכנן נסיעה לחו"ל עם חברים מיד אחרי מסיבת הסיום, עסוק ונמרץ כל הזמן.

בית הספר דיכא אותו והגביל אותו, בחיים האמיתיים הוא מסתדר הרבה יותר טוב.

אתמול, אחרי שעוגי עבר סופית מאימו הביולוגית חזרה הביתה (משהו שהוא החליט עליו מרגע לרגע והוא כמובן הפיך כמו כל דבר בחייו נטולי הכיוון והתכנון) שוחחנו גם איתה וגם עם אביו הביולוגי וגם אחד עם השני וכולנו, כל ארבעת המבוגרים בחייו, נעשו מאוד פסימיים ועצובים.

גם אחרי שנצליח לסיים סוף סוף את כל העיסוק בביורוקרטיה, הוא יקבל אחוזי נכות ופיצוי כספי (שבטח יבזבז כהרף עין על הבלים חסרי טעם) הוא יישאר עם עוד המון שנים שיהיה עליו לחיות בכוחות עצמו ואני פשוט לא רואה איך הוא יסתדר לבד.

כל זמן שאנחנו נחייה הוא בטח יהיה סמוך על שולחננו ומה אחר כך?

צץרץ יצטרך לתמוך בו? ספק אם הוא ירצה, כבר היום הוא חסר סבלנות כלפיו, אולי לילי? למה מגיע לה העונש הזה?

אני רואה אנשים כאלה כל הזמן בעבודה שלי, אנשים שאין להם כיוון בחיים, שלא מצליחים להתארגן על עצמם. שמשהו אצלם לא לגמרי מחובר ולא מסוגלים להתמודד לבד עם מלאכת החיים ופשוט מוותרים ולא עושים כלום. אני פוגשת אותם כבר בסוף הדרך, כשהם קשישים וחולים, מדכא לחשוב איך הם בזבזו את חייהם על כלום והיו נטל על עצמם ועל המשפחות שלהם. אני חוששת שזה יהיה סופו של עוגי וזה מעציב ומדאיג אותי מאוד.

לא מתאים לי להיות פסימית וקודרת כל כך, ברור שהמצב המשפחתי שלי בצירוף העבודה לא טובים לי. גוררים אותי מטה.

חוץ מזה הכלב הנחמד שלנו נעלם, יצא כמו תמיד עם ג'ינג'י לעבוד בכוורות ופתאום נעלם ולא חזר. חיפשנו אותו זמן רב ולשווא, אנחנו עוד מקווים שהוא ישוב, אבל חלפו כבר כמעט שבועיים... מתחילים לאבד תקווה.

אחי מגיע בסוף החודש לבקר עם הבנים שלו. הם מדברים רק אנגלית, נראה איך נסתדר אתם. אימא שלי מאוד נרגשת ושמחה, מתכננת תוכניות לטיולים ומסיבות, אני מקווה שהכל יעלה יפה.

גם הלימודים שלי מסתיימים בעוד שבועיים, הסמסטר האחרון כבר די נמרח ואף אחד לא מצטער שזה נגמר סוף סוף. יהיו עוד כמה עבודות לעשות וזהו, אם לא אמצא עבודה בתחום כל מה שלמדתי ישקע לאט לאט ויעלם.

אני מנסה לחפש אבל אין לי יותר מידי תקווה, יש המון עורכים לשוניים ומעט מאוד הצעות, או שאולי זה רק הרושם שלי בגלל מצב רוחי הירוד?

לפחות דבר אחד טוב באמת קרה אתמול – החשמלאי הצליח להגיע סוף סוף למכון, (אחרי שהבריז לנו כמה פעמים) בדק ומצא שהבעיה היא לא במשאבה אלא במערכת החשמל שלנו, תיקן מה שתיקן והכל בסדר.

תמו ימי סחיבת הדליים הכבדים, בא גואל לגבו הדואב של ג'ינג'י ואמרו אמן.

ואסיים ברשימת הדברים שהייתי רוצה שיקרו בקרוב:

- שהכלב יחזור.

- שהביקור של אחי יהיה מוצלח ונעים.

- שאמצא עבודה בעריכה ואוכל לעזוב את העבודה הנוכחית הכל כך מדכאת ומתישה.

 - שעוגי יסיים את כל התהליכים הבירוקרטים, יפסיק להסתובב סתם ויתחיל את

  החיים האמיתיים.

- שכולנו נהיה בריאים.

 הסיכוי שכל זה יתגשם קטן מאוד, באותה מידה אני יכולה לייחל לשלום עולמי, לשיבתו המהירה של גלעד שליט הביתה ולממשלה מתפקדת ויעילה בישראל, נו טוב ואם אני כבר בשוונג – לבואו של המשיח.

ותוספת אחת קטנה - פתאום גיליתי שיש לי 75 מנויים, אני בשוק, מתי זה קרה בכלל?

אנשים עוד עושים בכלל מנויים לבלוגים בימינו?

ומתי בדקתי לאחרונה את מספר המנויים שלי?

באמת מוזר.