הכל דבש

השבוע סיימנו סוף סוף את הלימודים. יותר לא אצטרך לרוץ בימי שני מהר מהעבודה ולמהר למכללה.

נגמר.

מצד אחד שמחה גדולה, מצד שני טיפה עצוב. כשהתחלתי ללמוד שם הייתי במקום אחר לגמרי, הלימודים היו רק תוספת קטנה לסדר יום עמוס. בינתיים השתנו דברים, הרגל שנשברה, העבודה שאיבדתי ואחר כך הבלגן עם עוגי והקיץ שעבר עם השינוי במקום של המכון... מהפכות של ממש, רק הלימודים נשארו כעוגן יציב בסערות שעברו עלי בשנתיים הללו.

היום הכל קצת אחרת - נפרדנו ממערכת החינוך ועוד ילד עומד להתגייס ושוב אני עובדת אם כי במקום שאני לא אוהבת וכרגיל אני מרוויחה מעט מידי.

כן, למרות שמחתי שאני לא מובטלת אני נאלצת להודות שלא טוב לי בעבודה החדשה.

לעבודה דווקא די הסתגלתי, עד כמה שאפשר להסתגל לעבודה עם אנשים קשישים, חולים ונרגנים, אבל הבחורה שאני עובדת אותה מנסה למרר את חיי – במסווה של מתיקות חייכנית מאוסה היא כל הזמן מחפשת אותי, מנסה להראות שאני לא בסדר והיא כן.

אולי היא מקנאה, או חוששת למעמדה? לא יודעת מה יש לה נגדי.

היום למשל היא באה חצי שעה לפני, עשתה את העבודה שלי ואחר כך נזפה בי שאני לא עושה מה שצריך.

נורא מרגיז.

היא כזאת צבועה ומעיקה, תמיד יש לה מילה רעה להגיד, עקיצה לעקוץ, ביקורת לבקר והכי מרגיז, תמיד עם חיוך מתוק ומעצבן.

אישה מאוסה ברמות.

היא יכולה לבזבז חצי יום עבודה על טלפונים לקרובי משפחה, קשקשת ואירוח הנכדים, או חיפוש תפילין זולים יותר לבר מצווה של הנכד שלה ושאר הבלים, אבל אם אני יושבת שתי דקות עם עיתון ונחה קצת אחרי שסיימתי הכל אז שומו שמיים, ואוי ואבוי.

בלתי אפשרי לרצות אותה, היא כבר סימנה אותי כבטלנית ולא מוצלחת, וכבר הפסקתי לנסות להוכיח לה שאני לא.

אני פשוט מתה לעוף משם, אני מבזבזת יותר מידי דלק וזמן בעבודה הזאת, כל היום שומעת על מחלות ובעיות, המשכורת פשוט מצחיקה ונוסף לכל אני צריכה לסבול את הנוכחות האיומה שלה.

רק המחשבה שאצטרך לראות את פרצוף הלביבה החמוצה שלה עושה לי רע על הנשמה.

כל ההתנהלות של המקום הזה מאוד לא נראית לי. הכל מבולגן ולא מאורגן, אין נהלים ואין סדר. המנהלת בחופשת מחלה, אבל בכל זאת מפציעה כל פעם שיש לה חשק ומנחיתה פקודות. כל פעם אומרים לי דבר אחר, שום דבר לא קבוע ויציב, ממש נמאס לי.

הבוקר הלכתי לפגישה עם המנכלי"ת ושאלתי מה קורה פה, מי האחראי עלי ומי הבוס? אמרתי שאני מרגישה שאני מתנהלת בערפל וקשה לי ככה. היא קצת גמגמה ובסוף השיבה שהמנהלת בחופשת המחלה היא בכל זאת הבוס, היא זאת שהקימה את המקום ואי אפשר להזיז אותה. אם לא ישתנו דברים היא תשוב לעבודה בספטמבר, אבל שום דבר עוד לא בטוח. האישה כבר בת 70 ועדיין לא ברור מה נגמר עם התאונה שעברה... ערפל.

יש מצב שאם היא תחזור לעבודה באופן רשמי יקצצו לי עוד שעות מהמשרה שגם ככה היא חלקית בלבד. מצד אחד באסה, מצד שני אולי ככה יהיה לי יותר זמן פנוי לחפש עבודה חדשה שהולמת אותי יותר?

אם אני חושבת על זה אני קולטת שמאז שעזבתי את הטכניון, במאה שעברה, עוד לא עבדתי בעבודה שבאמת אהבתי  (עבדתי במעבדת צילום בחדר חושך ומאוד נהניתי ואהבתי את העבודה. כיום קל יותר למצוא סנדלר או נפח מאשר עובד מעבדת צילום)

ואם לא די בכך היום שוב עיקמתי את הקרסול של הרגל שלא נשברה. הלכתי מהר והרגל התעקמה ועכשיו נורא נורא כואב לי.

אני מקווה שעד מחר זה ישתפר.

לפחות הצלחתי להשיג היום את משרד הביטחון בטלפון ולהזיז שם קצת דברים, בשביל עוגי. אולי הוא יקבל סוף סוף איזה קצבה זמנית קטנה אם כי עדיין על כל דבר צריך למלא מליון טפסים, ולרוץ מפה לשם ולעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה עד שמשהו משתנה, אבל סוף סוף המערכת קלטה שאי אפשר להגיד לבן אדם מצד אחד שהוא חולה ואסור לו לעבוד, ומצד שני לא לתת לו גרוש ולצפות שיחיה מאוויר, או במקרה של עוגי מההכנסה של הוריו.

בלימודי העריכה לא עושים מבחנים בסוף הסמסטר אלא עבודות. העבודה הכי חשובה היא של עריכת תרגום. צריך לבחור תרגום עברי לספר באנגלית ולכתוב עליו. החלטתי לבחור את הספר של ג'ין אוסטין 'גאווה ודעה קדומה' ספר שקראתי לא פעם ואהבתי מאוד.

יש לו כמה תרגומים בעברית ואני בחרתי שניים, זה של עירית לינור החדיש יותר והשני של אהרון אמיר המיושן מעט והפחות מדויק.

יש גם עבודה בהבאה לדפוס ובסדנת העריכה. אני מקווה שיהיו לי ציונים טובים כמו בשנה שעברה ושאסיים את הלימודים עם תעודה מרשימה. זה לא יעזור לי יותר בחיפוש העבודה, אבל ישפר את מצב רוחי השפוף נכון לעכשיו.